קריאת פרשת השבוע מעמידה אותי בפני התמודדות קשה: האמנם ממעמדם של כהנים בעלי מום ניתן ללמוד על מעמדם של אנשים עם מוגבלות בחברה? עמדה זו מנוגדת לשיח הזכויות ההולך ומתפתח בחברה מודרנית. האם אנשים עם מוגבלות הם "פחות" אנשים מאחרים? תוך כדי חיפוש אחר מענה לשאלותיי, מצאתי באתר אחת התנועות להפצת יהדות את הדברים הבאים:
"אמנם נכון, כהנים בעלי מום אינם משרתים בבית המקדש, אולם הדבר אינו קשור כלל להפגנת יחס זלזול כלפיהם או לקיפוח זכויותיהם. הסיבה להלכה זו נובעת מתחום שונה לחלוטין: בבית המקדש שורה שכינתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. אנו מתייחסים למקום זה כאילו הוא ארמון של מלך רם ונישא. עבודת הקרבנות נעשית במקום זה בכבוד, בהדר וביחס של יראת רוממות. מאז ימי קדם הקפידו תמיד, שהעובדים והמשרתים בארמונותיהם של מלכים 'ישדרו' מכובדות וחשיבות במראה גופם בביגוד המיוחד שלהם ובהליכותיהם. למשמר המלכה באנגליה מתקבלים רק אנשים גבוהים, חסונים ויפים". האמנם, מלך מלכי המלכים מבקש לעצמו כהנים הדומים למראה השומרים בארמון המלוכה?
המחקר מצביע על שתי תפישות שונות ביחס לאנשים עם מוגבלות. האחת רואה בנכות בעיה רפואית. לשיטתה, מה שמגדיר את עוצמת הנכות וההדרה החברתית הוא הלקות, המום, הפגם שמקשה על תפקוד נורמטיבי של אדם עם מוגבלות. תפקיד החברה הוא לרפא, לתקן, לסייע.
אלא שבשנים האחרונות התפתחה גישה חדשה: "הנכות התרבותית", לפיה מה שמגדיר את עוצמת הנכות הוא לא המצב הרפואי, אלא היחס של החברה לנכה. אם נראה בנגישות חלק מהתרבות שלנו ונדאג שכל מקום בישראל יהיה נגיש, כולל בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות, מרכזי קניות, בתי ספר ואתרי נופש - הרי אז יוכלו אנשים עם מוגבלות לנהל אורח חיים קרוב לנורמלי. במילים אחרות: מי שמגדיר את עוצמת הנכות היא החברה. הקצאת המשאבים והיחס הערכי לאדם עם מוגבלות היא שמגדירה את מידת השתלבותו. מכאן שנכות היא עניין סובייקטיבי לחלוטין.
המקור הוא כבר במסורת ישראל
אין לי אלא להציע - על-פי דברי התלמוד בהתייחסו לעלייה לדוכן של אנשים עם מוגבלות - כי ההדרה של כהן בעל מום מעבודת המקדש איננה נובעת ממצבו האישי, אלא ממצבה של החברה. זו עלולה לחשוב, כי הימצאותו פוגעת בקדושת המקום. כשאותה חברה תתחיל להסתכל על כל אדם כמי שנברא בצלם, ואנו נלמד להביט פנימה ולראות את סגולותיו של כל אדם, נוכל - אולי - לאפשר לכהן בעל מום לא רק לעלות לדוכן אלא גם להשתלב בעבודת המקדש.
בתקופה האחרונה התקבלה באו"ם "האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות". הנחת היסוד של האמנה גורסת, כי אנשים בעלי מוגבלויות זכאים לכל הזכויות להן זכאים בני אדם. אנו מבקשים להדגיש שהיסוד לאמנה זו כבר הונח בדברי התורה והנביאים ובמסורת דברי חז"ל המלווים אותנו בכל צעד מצעדינו.
שורה ארוכה של שאלות הלכתיות המופנות אלי מצביעות על כמיהה של אנשים עם מוגבלות להרגיש חלק מהחברה. לאחרונה נשאלתי אם אוכל לקדש זוג היושב על כיסאות גלגלים, כאשר גם אני עצמי ישוב על כיסא, שכן לדבריהם הם אינם "רוצים שהרב יסתכל עלינו מלמעלה". אחרים ביקשו ממני להוריד את גובה המזוזה במשקוף כדי שגם הם יוכלו לנשק לה. אילם ביקש לעלות לתורה תוך שהוא מציג שלט עליו כתוב: "ברכו את ה'", ועוד.
כולנו מיוחדים, כולנו חריגים
כל אלה מצביעים על שינוי עמוק בחברה. אנשים מבקשים שיחסם לאנשים עם מוגבלות יהיה מעוגן על בסיס עמדה תורנית מוצקה. הם רוצים לדעת שמקורות ההשראה שלהם בעניינים אלה הם כתבי הקודש ולא רק שיח זכויות אדם מערבי.
חברה משלבת תורמת לעצמה, ביכולת ההכלה שלה כל אדם. היא חברה בריאה יותר לא רק ביחס לנכים אלא גם ביחסה לעולים, לעניים, לחילוניים, לחרדים, לשמאלנים ולימניים. נגישות היא לא רמפה. אפילו לא מעלית משוכללת. נגישות היא תרבות שלמה. לפי מיטב הבנתי - המעיין בכתבי חז"ל יגלה את התשתית הבראשיתית לתפישת השוויון של כל אדם שנברא בצלם.
כל אחד שונה, כל אחד חריג, לכל אחת מוגבלות. הברכה "ברוך משנה הבריות" היא לא רק על המשונה. זוהי ברכה המאפשרת לנו להבין שכולנו שונים, כולנו מיוחדים, כולנו חריגים.
