כל דיון בסוגית "שירות לכל" המבקש להחיל על הציבור החרדי את הנורמה הצודקת של גיוס כללי לצבא או לשירות אזרחי (שם קוד לשירות לאומי. רק שהערבים לא ישמעו...) הוא דיון חסר - ולטעמי אפילו מופקר - אם אינו מתייחס אל שאלת השאלות: האם החברה הישראלית זקוקה ללימוד תורה?
אני מעריך את המאבק הציבורי - כל זמן שאינו גולש להסתה נגד החרדים - אבל אני דוחק בראשי המאבק לשאול את עצמם באמת: האם העם היהודי - וביתר שאת: האם ישראל כמדינה, כחברה - זקוקה ללימוד תורה, זקוקה לעולם הישיבות כחלק אינטגרלי מחוסנה? היו דברים מעניינים בנאומו של
יאיר לפיד בשבוע שעבר, אבל אני ממש לא מסכים לכינוי של עולם הישיבות "בית כלא", שיש לעזור לחרדים להיחלץ ממנו. אני מאמין שגם לפיד לא חושב כך ושגגה יצאה מתחת עטו.
לא ניתן להתייחס למוסד הישיבה כאל טפיל
הישיבה הייתה מאז ומעולם "בית היוצר לנשמת האומה" כהגדרת ביאליק. אפשר לבקר את עולם הישיבות. זה חשוב. אבל החברה הישראלית לא יכול להתייחס אל מוסד הישיבה כאל כורח פוליטי או קיום טפילי.
עולם התורה לגווניו הרבים הוא חלק מהותי, מכריע, בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי. כעם, אין לנו קיום בלעדיו. זה לא סותר את עולם הרוח הישראלי, את האקדמיה והאמנות והתרבות והספרות ושלל המוסדות הנפלאים שפיתחנו בעת החדשה. זה הולך ביחד.
אי-אפשר לדון בסוגיה הזאת משל הייתה עניין טכני: נייצר רעש תקשורתי וציבורי, נלחץ על קובעי המדיניות, והם יכריחו את החרדים להתגייס. יש פה קוצר רוח וחוסר סבלנות כלפי תהליכים עמוקים המתחוללים בחברה החרדית שעוברת תהליך עמוק של ישראליזציה. בלי הצהרות אידיאולוגיות, הציבור החרדי הופך להיות לאומי יותר. אני מתכוון - בגלוי, לעין כול; משום שבסמוי - הציבור הזה היה לאומי מזמן.
באומרי לאומי, אינני מתכוון לשלל ההגדרות המדעיות, אלא לתחושה הפשוטה של ההשתייכות והאמפתיה וההזדהות והנכונות לתרומה - עם מדינת ישראל. הם יקראו לזה "ארץ הקודש" (ולא מדינה) או ימנו סגן שר במקום שר ושאר התחכמויות, אבל כל מי שעיניו בראשו רואה את השינוי המדהים הזה. לעתים נדמה, שזה שורש החרון על החרדים - לא אי השרות הצבאי, אלא האבחנה שהציבור הזה נמצא בצד ה"לא נכון" מבחינת התקשורת הישראלית.
מבחינה גיאוגרפית, החברה החרדים מפוזרת היום במקומות רבים בישראל, כך שמוקדי הכוח המסורתיים אינם מצליחים עוד לפרוש את חסותם; אלפים רבים - בזרם הולך ומתגבר - רוכשים תארים אקדמיים; אלפים התגייסו לצבא במסגרות כאלו ואחרות. זה לא מספיק, אבל כפי שאמר פעם מתי כספי, אי-אפשר לומר לצ'יפס על האש: נו! הרצון להכריח ולשסות חלקים בחברה הישראלית זה בזה הוא טעות ולמעשה חוסר אחריות, משום שאנחנו זקוקים לחרדים. בים הדה-לגיטימציה העולמית, החברה החרדית היא צוק איתן של נאמנות לעם היהודי וגם - בלי הצהרות גלויות - למדינת העם היהודי.
לא להיגרר לשיח הפופוליסטי ביחס לחרדים
החרדים מבחינתם, צריכים להפסיק להתגונן ולזעוק "זעקה גדולה ומרה". הם לא נמצאים בשושן הבירה וגם לא תחת שלטונו של המן. הם חיים פה בארץ חמדת אבות, במדינת היהודים, בין אחיהם. בכל משפחה יש מריבות, לעתים קשות עד כדי איום לפרק את המשפחה. חרדי המבין זאת, לא יתרגש מהמהומה התקשורתית. הוא יודע שהסיפור מורכב הרבה יותר וממש לא מדובר באיום קיומי על אורח חייו.
משום כך, אסור לליכוד להיגרר אחר השיח הפופוליסטי ביחס לחרדים. אל לו ללכת שבי אחר הנורמות האידיאולוגיות של השמאל הישראלי. הליכוד הוא תנועה ליברלית אבל מדובר בשמרנות ליברלית. אומנם זו לא תנועה דתית, אבל היא מעולם לא כתבה גט כריתות למסורת הדתית ובטח שלא לעולם הרוח הישיבתי.
הסכמה רחבה באשר לחשיבות המסורת היהודית הדתית
בניגוד לציניקנים או לפרשנים מסוימים, מנחם בגין לא ביקש לקנות את לבם של בני עדות המזרח בהתבטאויותיו הדתיות: הוא באמת האמין בזה. ממש כפי ששרית חדד מאמינה בתכני שיריה: "שמע ישראל אלוהי, אתה הכול יכול". אין כאן מטאפורה חלולה בנוסח "אלוהים אדירים" אלא אמונה פשוטה. אני לא מפסיק להתפעל מהשליטה של השר
סילבן שלום במסורת היהודית, בהלכה, בלימוד התורה. זה לא במקרה.
בשבוע שעבר סיפר
משה פייגלין בעמוד הפייסבוק שלו על המעמד החשוב - אומר גם: הסמלי - שבו, בזמן ניחום אבלים, עמדו הוא ו
בנימין נתניהו יחד ואמרו קדיש. זה לא משחק. באמת, אין לליכוד ריב עם הצדדים הדתיים שבזהות היהודית. אפשר להתווכח על המינון, אפשר להתווכח על רעיונות מסוימים, אפשר לחלוק על אורח חיים כזה או אחר - אבל קיימת הסכמה רחבה באשר לחשיבותה המכרעת של המסורת היהודית הדתית ולרלוונטיות שלה לחיים בישראל כאן ועכשיו.
אשר על כן, חובתו של כל אדם ישר להתחיל את הדיון בסוגיית הגיוס לחרדים, בשאלת מקומו של עולם התורה בחברה הישראלית בכלל. אפשר להניח שדיון המתחיל מנקודת מוצא כזאת, ימצא אוזן קשבת בחברה החרדית גם ביחס לסוגיית שירות לכול.
