"חוקים רעים - הם הסוג הרע ביותר של העריצות" (אדמונד בירק)
"החוקים הקטנוניים מביאים לפשעים גדולים" (פתגם עממי)
"לעולם לא יתקיים שלום בין החוק לבין כוח האגרוף"
שלושה הפתגמים מתמצתים כמעט את כל תורת המשפט והענישה על רגל אחת. זה ברור, שחוקים גרועים מביאים לעריצות של הרע, החריג, השליטה של העבירות ונותן יתרון לעבריינים. יד חלשה של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - הם כר נוח למבצעי אלימות, שחיתות ופשעים מכל הסוגים.
כמו שכרישים מריחים דם, כך העבריינים מריחים חולשה, התרופפות, חמדנות, זלזול בחוק ובאלה שצריכים לקיימו וליישמו. ריבוי עסקות טיעון הן לפעמים איתות לעולם העברייני, על חולשת המערכת, על חולשת השגת ראיות מרשיעות, על משטרה שלא מסוגלת לעמוד בקצב הפשיעה הגואה והאלימה, וגם על אי יכולת פיזית ותקציבית לעמוד ברף הדרישות המודרניות של ציוד, אנשים ופתרונות.
יחד עם זאת, אסור לשכוח - עסקות טיעון, הן חלק אינטגרלי חשוב של מערכת המשפט, ואסור בשום אופן לוותר על כלי חיוני וחשוב זה. אומנם מדובר ב"רע הכרחי" אבל ללא אפשרות זאת, המערכת עלולה להיפגע, החברה עלולה להיות חשופה ופגיעה יותר, ומספר הזיכויים עלול בוודאות לעלות.
"עסקות טיעון או "הסדרי טיעון", הם פשרה בין הרצוי למצוי. זה לא רק קיצור הליכים ופינוי זמן שיפוטי יקר, זה פתרון לפלונטר משפטי, שעלול להסתיים בזיכוי או עונש מופחת, מתחת למינימום הנדרש. אבל כמו בכל סוגיה עקרונית יש להשתמש בכלי זה במשורה, במידתיות ובחוכמה.
ההרגשה בציבור, לאור ריבוי העסקות בעבירות חמורות של תקיפה חבלנית, פגיעות קשות שמסתיימות לא רק בפציעות דקירה אלא גם במוות (כמו הבחור מבאר-שבע, שביקש להשתיק קבוצת נערים רועשים, עבירות פגע וברח, פגיעה ברוכבי אופניים וקטטות במקומות בילוי, שמסתיימות באלימות קשה) שההרתעה לא מספקת ובעיקר לא מפחידה ומרתיעה.
אי לכך צריך לדרוש או להטיל ביקורת על "הסדרי טיעון" המתייחסים לעבירות מסוג פשע חמור, ע"י אחריות אישית של פרקליט המדינה ופרקליטי מחוזות בלבד.
עליהם, יהיה בשעת הצורך לתת הסבר, הן לבית משפט והן לציבור על ההחלטות שהובילו לעסקות, מבלי להיכנס לפירוט של ראיות מסמכים ועדים.
פתרונות מעשיים לענישה בעבירות פשע חמור
אני רואה ארבע אופציות להחמרת הענישה:
- חקיקה של עונשי מינימום, כלומר "מתן ענישת רצפה מחייבת", כשהשופטים יכולים רק להחמיר ולא להקל.
- לדרוש מפרקליט המדינה ופרקליטי המחוז, למצות את עונשי הדין הקיימים ברף העליון שלהם המצויים היום בחוק, ולא להסס לערער לערכאות גבוהות מחוזי או עליון, במקרים בהם העונש נראה לא הולם ופרופורציונלי.
- להגביל את עסקות הטיעון - למינימום, רק למקרים ההכרחיים באמת. השיקול של חוסכים זמן שיפוטי וזמן פרקליטות, איננו נימוק הגיוני, אם צריך תוספת כח אדם - לדרוש.
- חקיקה נוסח ארה"ב - בעבירות פשע חמור, תינתן אפשרות לבית משפט לתת עונש גמיש, לאמור: תקיפה בנסיבות מחמירות תוך פגיעה גופנית, עונש של 10 - 15 שנים, כאשר התנאי הוא שרק אחרי 10 שנים בפועל, יוכל המוענש לבקש הקלה, אם לא עמד בתנאי שב"ס ומשטרה, דהיינו: התנהגות, שיקום, סליחה וכו' - ישב את כל התקופה.
לגבי רצח - עונש חובה של 30 שנה עד 45 שנה ורק אחרי 30 שנה יוכל לבקש הקלה אם עמד בתנאים המפורטים לעיל.
חופשות - בעבירות פשע חמור, לפי הדירוג של העונשים, לא יהיו חופשות עד עבור מינימום ריצוי מחצית העונש, וגם אז לפי קריטריונים של מסוכנות, שיקום וחרטה.
עבריינות ופשעים של קטינים
החוק כיום מאפשר התחשבות מירבית בעבריינים קטינים, לצורך שיקום, שילוב בחברה והתחשבות בגילם. יש להכניס שינויים בחקיקה - עבירות פשע חמור בלבד, לא יהיו כפופות לחוקי הנוער והתקנות הקיימות היום והענישה בהן, תיעשה כמו לגבי עבריינים בגירים.
העיקרון צריך להיות - קטין שמסוגל ויכול לבצע פשע, יכול וחייב לשאת גם בתוצאות. קטין שדוקר במודע אדם אחר למוות, יישא בעונש המירבי הקבוע בחוק ללא כל הנחות גיל, שיקום וחברה.
יחד עם זאת, אסור לזנוח את העיקרים הישנים של חינוך בבית, בחברה, בתנועות נוער, בבית ספר, להתנהגות נורמטיבית, לאזרחות טובה ולשאוף להיות אזרח הגון ומועיל בחברה.
לנסות חייבים - אם זה יצליח בקרוב, אני בספק, אבל לטווח ארוך, נושא החינוך ובעיקר גם ההרתעה יחלחלו והנוער והמבוגרים יפנימו את השינויים.
לסיכום:
מתוך ניסיון רב בתחום הפלילי, הצבאי והציבורי, יכול אני להעיד ולשער, כי הרתעה ענישתית קשה, מועילה הרבה מעבר להרצאות, סדנאות וספרות. רק מי שמרגיש על גופו את איימי המאסר ושלילת החופש - ילמד, יפנים וישקול.
