ההגות המדינית שצמחה במאות ה-17 וה18- באירופה, היוו ללא ספק הבסיס המשמעותי ביותר להתפתחות המדינה הדמוקרטית כפי שאנו מכירים בה כיום. הכרת ההוגים שנתנו דרור למחשבתם המדינית לפני מעלה מ-200 שנים מהווה תנאי להבנת המערכת הפוליטית הקיימת ובלעדיה כמעט שלא ניתן לפתח דיון מעמיק בנושא המשטר ואופיו. כך למשל לא נוכל לצדד בחשיבות הפרדת הרשויות אם לא נדע מיהו מונטסקייה. או לא נוכל לדבר בשבח הליברליזם בלי לדעת מי הוא ג'ון לוק. דיוויד יום, קאנט, רוסו, אדם סמית' כל אלו שייכים לעידן המוכר לנו כ"עידן הנאורות" והוא נתפס כמצפן בים ההגות, ההתלבטויות וההחלטות המדיניות של המנהיגים ויועציהם בעולם הפוליטי עד היום.
האמנה החברתית של הובס - מסגרת מופשטת לקיום המדינה
לכל ההוגים החשובים שציינתי כאן, קדם בכמה שנים הוגה חשוב לא פחות בשם תומס הובס, אשר ספרו "לוויתן" היווה בסיס לאין ספור תיאוריות אותן פיתחו ב"עידן הנאורות". ספר זה מדבר על "אמנה חברתית" לא כתובה, הקיימת בין המלך לנתיניו, והיא משמשת כמסגרת מופשטת לקיומה של המדינה. מוסד המדינה עצמו, על-פי הובס, הוא לא אלא ה"רע במיעוטו". מנגנון בו הנתין מפסיד את חופש הפעולה והבחירה הטבעיים לו מתוקף היותו "אדם", אך בתמורה הוא זוכה לביטחון. ביטחון לחייו, לחיי ילדיו וביטחון לרכושו, שהרי ב"מצב הטבעי" על-פי הובס, מצב בו אין ריבונות ו"איש הישר בעיניו יעשה", תשרור מלחמת "כל בכל" ואז אף אחד לא יוכל לחיות בביטחון לאורך זמן.
מבחינתו של הובס המלך אינו מחויב להעניק לנתין דבר מעבר לביטחון שהוא מקנה לו באמצעות תקנות ואכיפה, אך ברור שמתקיים כאן תנאי . והתנאי אשר אינו מצוין מפורשות, באמנה החברתית הלא כתובה הזו, הוא שאם המלך יכשל מלספק את תחושת הביטחון לנתיניו, האמנה תקרוס לתוך עצמה. היא תקרוס מפני שהנתין לא יוותר על זכויותיו הטבעיות לעשות ככל העולה על רוחו, אם לא יקבל בתמורה ביטחון בסיסי לחייו. זו האמנה החברתית.
כעת נעבור למדינת ישראל:
זה זמן רב שמדינת היהודים מתקשה לאכוף את חוקיה על כלל האזרחים והנתינים החיים בה ולייצר את תחושת הביטחון הבסיסי שלשמה היא נוסדה מלכתחילה. דוגמאות לאוזלת יד משטרתית ואנמיות שלטונית, ניתן למצוא מדן ועד אילת- חוסר משילות. כמה דוגמאות ספורות יוכיחו את כוונתי: בגליל למשל, ניתן למצוא עשרות בוקרים שישנים עם עגליהם וחקלאים שישנים ברכביהם כמעט מדי לילה, פן יבואו בדואים וישדדו להם את הבקר, את הציוד החקלאי או את התנובה אותם הפיקו. ממש חזרה לימי בר-גיורא ואלכסנדר זיד. לא פלא שהקימו את ארגון השומר מחדש.
אבל הם לא לבד, שכן גם אצל עמיתיהם העירוניים משלמים מאות בעלי עסקים דמי חסות לעבריינים ואף אחד לא עושה מזה סיפור- לא המשטרה ובטח שלא התקשורת. פריצות לבתים וגניבת מכוניות הן עניין שבשגרה ואין כמעט בית פרטי אחד בכל עמק יזרעאל שאין בו אזעקה משוכללת נגד גנבים ושער מברזל.
דוגמאות לאוזלת היד הריבונית, תמיד נוכל למצוא בנגב, שם יש צרות לא פחות צרות מבגליל. הבניה הבדואית הבלתי חוקית למשל, זוכה להתעלמות מופגנת מצד הרשויות, בעוד שבבאר שבע כל סגירת מרפסת בביתו של אזרח יהודי תחייב השקעה של אלפי שקלים על אישורים נדרשים והפסד של עשרות ימי עבודה- איפה ואיפה. אך תופעת העדר האכיפה בבנייה הבלתי חוקית בנגב היא סבילה לעומת תופעת גביית דמי החסות הקיימת בדרום או תעשיית גניבת הברזל המייצרות קורבנות ישירים ולא רק תסכול בקרב שומרי החוק.
חוסר משילות גם במדינת תל אביב
אבל לא צריך להרחיק עד הפריפריה בכדי למצוא דוגמאות לחוסר משילות. ניקח את תל אביב לדוגמה. בתל אביב נראה כי האכיפה על סף קריסה והעדר המשילות נראית ברורה וצורבת לכל עין. אוזלת היד המשטרתית, בכל הקשור לטיפול במסתננים האפריקנים מצביעה על כישלון חמור בכל הקשור לאספקת ביטחון בסיסי לתושבי דרום העיר.
אחוזי הפשיעה והאלימות גואים מיום ליום על-ידי המסתננים והפליטים כביכול, אזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה, נראה בלילות כמו שכונות המצוקה שבלאגוס בירת ניגריה בימים הכי גרועים שלה והמשטרה אינה מצליחה אפילו למנוע גניבת בלוני גז מבניינים, או להעלים מהרחובות את משחטות האופניים הגנובים הפועלים לאור יום ללא שום חשש. תחושת התושבים הוותיקים שחסר להם הממון לעבור אל צפון העיר היא תחושה של תסכול ונרדפות. תחושה שאין עם מי לדבר.
אותה צרה קיימת גם בירושלים. עליה כמו על תל אביב, ניתן למלא ספר דוגמאות שלם על העדר אכיפה וחוסר משילות, אך אמשיך בשיטת "דוגמה מכל גזרה":
זה שנים שערבים מהכפר עיסאוויה מטרידים סטודנטיות ונשים באזור האוניברסיטה העברית והגבעה הצרפתית. מקללים נשים, מבצעים מעשים מגונים בחטף, הולכים אחריהן באופן מרתיע עד פתח הבית ורשויות החוק אינן עושות דבר.
אומנם נכון כי האוניברסיטה סדרה הסעות ("שאטלים") בערבים מן האוניברסיטה למעונות, אך הניסיון המגוחך להסיע סטודנטיות בכדי שלא יטרידו אותן ברחוב רק מחריף את הבעיה. הוא מדיר את הנשים מהמרחב הציבורי במקום לטפל באלימות המתגברת שברחוב. בהעדר משילות- מתגברת מלחמת ה"כל בכול"- פלא שזרקו בקבוק תבערה על אוטובוס של יהודים ליד שער האוניברסיטה לפני פחות מחודשים? אז לקחנו דוגמאות מהגליל, מהנגב, מתל אביב ומירושלים. אך באותה מידה יכולתי להדגים את תופעת העדר המשילות ממקרים שונים ברמת הגולן, יהודה ושומרון, נהרייה וחיפה. תופעת העדר המשילות וחולשת האכיפה היא תופעה החולשת היום על כל שטח מדינת ישראל.
נחזור להובס.
אני מצביע שוב על האמנה החברתית הלא כתובה בין המלך לנתיניו, ועל התנאי המשתמע ממנה כי כל הלגיטימציה של המלך תלויה בביטחון האישי שהוא מסוגל להעניק לנתיניו ותוהה האם מדינת ישראל עומדת בתנאי הזה. האם האזרח הקטן המשלם מיסים, המשרת במילואים, הסובל מירי גראדים תלת-שנתי על ביתו מבלי להתלונן (במידה והוא גר באשקלון והאזור) והוא המשענת של השוק הישראלי, האם הוא מקבל את הביטחון המגיע לו מתוקף היותו נתין ואזרח?
אולי כן ואולי לא. זו שאלה נתונה לדיון, אך בטוח שהתשובה אליה אינה חד-משמעית כפי שאמורה להיות. הביטחון האזרחי בישראל נשחק כתוצר לוואי ישיר של העדר אכיפה וזו סכנה אמיתית לקיומה של המדינה. אם רצון מנהיגנו לחזק את הלגיטימציה שלהם בעיני העם עליהם לחתור לאכיפה מלאה ושוויונית באופן דחוף. לא יעלה על הדעת שבמדינה כה קטנה בעלי חנויות ישלמו דמי חסות. לא ייתכן שחקלאים יסבלו מביזה ובריונות עד חזרה לביקוש של ארגוני הגנה- התנדבותיים שישמרו על היישוב ולכולם במדינה זה יראה נורמאלי. לא יכול להיות שהנגב ייהפך לפסיפס משובץ פחונים ומבנים בלתי חוקיים ולמדינה לא תהא אורך הרוח לטפל בזה. אכיפה אינה מילת הקסם, ואם הריבון אינו מסוגל לבצע אותה, כנראה שהוא לא מתאים למשול.
אבל ביטחון אזרחי הוא תנאי קיומי. בלעדיו נשוב אל מלחמת הכול בכול.
