המסתננים של אוסלו

מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו הציע לתת למסתננים היתרי עבודה בישראל, כדי שלא ייאלצו לעסוק בפשע. כאשר למד דנינו בישיבה התיכונית 'אור עציון', כנראה לא עסקו שם במסכת קידושין. במסכת זו מובאים דברי חכמינו: "לא העכבר גנב, אלא החור" [קידושין נו ע"א]. נכון, אפשר לרדוף אחרי כל גמל עמוס במסתננים בגבול מצרים ואחרי כל עובד זר לא חוקי שישן מתחת למגלשות בגינת לוינסקי. אבל יעיל יותר לדאוג שלא תהיה להם עבודה בישראל, ואז הם פשוט לא יגיעו. הזרים מתגנבים לארץ לא בגלל מזג האוויר המצוין, לא בגלל האוכל הטעים ואפילו לא בגלל האנשים הנחמדים, אלא למען פרנסתם. אם לא תהיה להם פרנסה - הם יעזבו. השר אלי ישי צודק לחלוטין כשהוא תובע לגרש מיד את הזרים הלא-מורשים (למרבה ההפתעה, ישי תובע את עלבונו של "החזון הציוני"). מפתיע קצת לגלות שבשנותיו כשר התמ"ת וכשר הפנים הוא חילק יותר מחצי מיליון אשרות לעובדים זרים. ובכל זאת, מודה ועוזב ירוחם. עוד הערה היסטורית. בעיית הזרים היא תולדה עקיפה של הסכמי אוסלו. עד לשנות ה-90 עבדו בישראל רבבות פועלים פלשתינים, שלא שאפו להתערות בחברה היהודית-ישראלית. לאחר עבודתם היו חוזרים לכפריהם ביש"ע. בשנות הפיגועים הרצחניים של הסכמי אוסלו נאלצה הממשלה לאסור את כניסת העובדים הפלשתינים לישראל. במקומם התחלנו לייבא עובדים זרים. בשנת תש"ן (1990), ערב הסכמי אוסלו, היו בישראל כ-16 אלף עובדים זרים. עשור מאוחר יותר נאמד מספרם ב-240 אלף. אם הפלשתינים היו עובדים במסעדות ובאתרי בנייה, לא היו נוהרים לארץ זרים שכמהים למשרות הללו. יש שמברכים על ניתוץ "המודל הקולוניאלי" של ניצול הערבים לעבודות שחורות במשק הישראלי. אבל מי הרוויח מהשינוי הזה? היהודים לא עברו לעסוק בעבודות כפיים, אלא ייבאו עובדים זרים, ששואפים להישאר כאן לנצח. הפלשתינים לא פתחו מפעלי היי-טק, אלא נותרו מחוסרי עבודה. עוד ריקושט בלתי צפוי של ההסכמים הכושלים ההם.