מי שעוקב אחרי השיח הציבורי במדינה היהודית והדמוקרטית יכול להתרשם שהבחירות בה מיותרות. גם כאשר ציבור הבוחרים החליט על כיוון מסוים, אותו שיח, באמצעות עדר התקשורת והמרואיינים ה(כמעט) קבועים, ממשיך לתבוע מראש ה
ממשלה "לעשות מעשה" ולהחליט דווקא את ההחלטות הנכונות בעיניהם, כלומר להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל, תוך המשך השימוש בשקר "הכיבוש" ותוך המשך שטיפת המוח בעניין "פתרון" שתי המדינות. המיעוט בציבור הוא בעל הרוב בכל אולפן ומול כל מיקרופון. דוגמאות אינן חסרות:
באמצעי התקשורת בישראל לא חולפים יומיים-שלושה בלי שלפחות באחד מהם תינתן במה ל
יריב אופנהיימר, העומד בראש ארגון קולני וקיקיוני הניזון ממקורות עוינים ואף אנטישמיים והדוגל במדיניות גזענית: איסור על יהודים להתיישב באזורים מסוימים בארץ ישראל ואף לגרשם מבתיהם. כיצד היה היועץ המשפטי לממשלה מתייחס לאדם שהיה דוגל באיסור דומה ובגירוש דומה של ערבים? האם גם אז היה ישן על משמרתו?
בערוץ הראשון של הטלוויזיה "הממלכתית" מככב (כמעט) בכל ערב שבת, העיתונאי
ארי שביט - הגירסה המעודנת של
גדעון לוי - מביטאון השמאל הקיצוני,
הארץ. שוב ניתנת במה קבועה לנציג המיעוט לשווק את הגיגיו, ובראשם שקר "הכיבוש", בלי שהדברים יאוזנו על-ידי פרשנים מן העבר השני של הקשת הפוליטית, בין אם באותו מעמד ובין אם לסירוגין בערבה של שבת אחרת. כיבוש תוכנית כה חשובה על-ידי עיתונאי כה חד-צדדי הוא ביטוי לעריצות המיעוט. ואל יאמרו לנו שאין בנמצא פרשן מן הימין שיסכים להופיע בערב שבת. לעריצות המיעוט מתלווה גם הדרת הימין החילוני.
כאשר התקשורת חפצה ביקרו
אמצעי התקשורת בישראל מתמסרים בשקיקה ל"מחאה החברתית" שאינה אלא מחאה פוליטית, ושכל מטרתה להפיל ראש ממשלה מכהן שנבחר כחוק, בבחירות דמוקרטיות. (למען הגילוי הנאות: הכותב הוא איש מפלגת אופוזיציה, דובר מפלגת התקווה). לעתים נדמה שהתקשורת המגויסת רותמת את עצמה וממריצה את המחאה שאינה ממריאה, ולמעשה מדרבנת את פעיליה לצאת לרחובות.
בשעות שבהן שורות אלה נכתבות, מעניקה להם התקשורת זמן שידור אינסופי להתייחסות לאירוע העצוב של הצתה עצמית של אחד המפגינים, משה סילמן. היכן הייתה התקשורת כאשר העלימה עין בדיוק לפני שבע שנים מהצתה עצמית כנגד הגירוש מרצועת עזה ומצפון השומרון? גם אז היה אירוע של הצתה עצמית, שהסתיים במותה של פעילת מחאה - ילנה בוסינובה ז"ל - שפעלה נגד עוול הרבה יותר מקומם מן העוולות שכנגדם יוצאת "המחאה החברתית". אבל, הן פעולתה של ילנה בוסינובה ז"ל והן זכרה, הועלמו על-ידי עדר התקשורת, שאז צידד בפשע והיום מצדד במחאה. ככה ייעשה לאיש אשר התקשורת חפצה ביקרו, וככה ייעשה לאישה אשר התקשורת אינה חפצה ביקרה!
ולסיום: עוד בטרם סיימו השופטים להקריא את הכרעת הדין במשפטו של
אהוד אולמרט כבר היינו עדים להתגייסותה של מקהלת הפרשנים לעניין חזרתו האפשרית של אהוד אולמרט לחיים הציבוריים. האיש הוא קודם כל עבריין מורשע בעבירת שחיתות, גם אם זוכה מעבירות אחרות. עסקני מפלגתו - שרבים בה המורשעים - פצחו במקהלת "הוא זכאי" בנוסח ש"ס לחילונים, תוך התעלמות מכך שרוב הציבור אינו מעוניין שבראש ממשלתו יעמוד מי שהורשע בפלילים. אבל, הפרשנים הפוליטיים מיהרו להכשיר את השרץ. ההרשעה לא כל כך עניינה אותם: הם נאחזו בחצי הכוס המלאה במטרה להתחיל להריץ את המכשיר התורן להפלת נתניהו. בהקשר של אולמרט, גם עניין הקלון אומר דרשני: הרשעה בפלילים משמעותה קלון. הקלון הוא חלק ממהותה של העבירה ולא חלק מן העונש, ועל כן הקלון דבק באולמרט, גם אם בית המשפט יחליט באופן תמוה שמדובר בשחיתות נטולת קלון .....
במדינה דמוקרטית אסור לרוב לדרוס את המיעוט. קל וחומר שאסור למיעוט לדרוס ולהשתיק את הרוב.