מוסף הארץ של השבוע שעבר מקדיש חלק ניכר מדפיו לדיון "רציני" בעניין נדוש מדי. נדוש כמעט כמו האדם עצמו. מובאים מספר ראיונות עם אנשים שאמורים להיות חכמים ויודעי "תורה", שכולם כאחד דנים באלוהות ובאמיתות קיומה, מתוך הנחה שהאלוהות היוצרת או הנוצרת, היא ערך קרדינאלי שחשוב להוכיח או לשלול את קיומו, בכלים חילוניים מדעיים, ולא היא!.
אמיתות הקיום של אלוהות בתודעת האדם ובחייו כבר מוכחת אמפירית לאורך הדורות, ואין הוכחה טובה וחזקה מזה!. עובדת קיומו של העולם מצויה כולה בתודעת האדם, ומאחר שבני האדם מתחלפים, גם העובדות משתנות אתם, וכך גם האלוהות.
הדבר היחיד המסתמן כערך משתמר זה תודעת האדם המועברת מדור לדור. לטעמי, סוד "נצחיות" התודעה, טמון בכושרה להשתנות. האלוהות היא משנית, כי היא סוביקטיבית לחלוטין!, היא לא יותר מעוד תאוריה הנובעת ממוגבלות ההבנה. פתרון שהוא מעין קבוע, שיצרה התודעה כדי להבטיח קיומו של רצף סדיר הכרחי בתוך השתנות המתמדת שלה.
האלוהות היא קורבן האדם
כל העניין כולו, עמד עומד ויעמוד תמיד רק על רגלי השחקן הראשי האמיתי, אחד ויחידי, האדם!, האלוהות היא קורבן האדם!.
תודעת האדם נעה כמו עכבר בתוך מבוך (כנראה אין סופי), בחיפוש מתמיד "אחרי הגבינה", אחרי משמעות, אחרי אלוהות, אחרי פתרון. ובכל פעם שהיא מגיעה לפינה היא מגלה שיש אחריה מספר נתיבים ופינות חדשות שמסתירות, ושצריך להגיע אליהן ולגלות שוב מה מסתתר מאחריהן. תודות למבוך האין סופי הזה, התודעה משתנה ומתפתחת.
הופתעתי לקרוא דברי אנשים חכמים ודעתניים, שאינם מאמינים בקיום אלוהים, ועדין מוכנים לשוחח ברצינות, על העדר קיומו, ועוד להציע במקומו כל מיני חלופות תאורתיות אוביקטיביות כביכול, כאשר מדובר בערך סוביקטיבי שהוכחת קיומו מתחזקת אמפירית בכל יום שחולף, והוא עדין כאן אתנו משחק את תפקידו באותו המרץ ובאותה ההזדהות.
מוזר, שישנם "אנשים חכמים" שיטלו בלי היסוס כימיקלים (לעיתים יקרים מאד) כדי לשפר את מצב רוחם המדוכא, אבל יסרבו משום מה לעשות שימוש חנמי "באפליקצית" האלוהות הנפלאה, הטובה לאותה המטרה בדיוק ואין לה תופעות לואי. והרי כבר טענתי שהבעיה המפחידה באמת היא רק באדם!... במוזרות שבו ובביטויים המעשיים של תבונתו התנדנדת.
המידע ותכונות האדם - יקבעו את דמות האלוהות
כשדנים ברצינות באדם, נחוץ לי להגדירו כבסיס שעליו אבנה את מגדל אמונתי הרעוע והזמני (כי הרי הכל זמני ומשתנה). כללית אני מאמין בתורת האבולוציה הדרויניסטית אבל לא שולל לחלוטין את תורת למארק. וטוען למשל, שהאדם החלק (הלבן בעיקר) ומוחו "המפותח", הם תוצר של ברירה מלאכותית שלו עצמו, דרך המלחמות הקניבליזם והשמדות המוניות.
תשוקה מינית ודחפים חברתים העדיפו אשה חלקה (נטולת שיער גוף) ולאחריה אשה לבנה, ואלה גרמו לטיפוח והשבחה מלאכותיים של המוטאציות האלה. זה המאיץ העיקרי, שדחף לבריחה ולנדידה ולהתפשטות מאפריקה אל שאר היבשות.
האדם הנראה הוא רובוט ביולוגי ששוכלל ושמוחו שופר כך שיכיל תוכנה שבנוסף על יכולתה ללמוד לזכור ולמיין, יש בה הגיון מוגדר ודמיון מופשט. האבולוציה הטמיעה בתכנה דחף לנאמנות ולשיוך חברתי, עם חשדנות בגידה ואכזריות, בסתירה מובנית. תוצאה אפשרית של סתירה המובנית, היא פעילות מוגברת של תאי מוח ומאיץ להתפתחותו.
זאת "הפלטפורמה האנושית" הבסיסית המקיימת את התודעה ואת העולם כולו כולל את האלוהות שבקרבו. המידע והתכונות המגבילות, המגינות, המועילות וההורסות, הם שיקבעו בסוף את דמות האלוהות וירתמו אותו לשרות התודעה הקבוצתית והשייכות, או יצאו בשמו למלחמות חורמה קדושות בשנאה ואכזריות.
כך יכולים להתקיים להם פה ושם אינדיבידואליסטים כמו גב' למפרט שיטענו ברצינות נגד כבילותו של העדר, ויעדיפו את "החרות" האישית כביכול, אבל לתודעה כזאת אין סכוי אבולוציוני להשרדות. אלה אפיזודות אבולוציוניות רגעיות וספורות, שמתקיימת בתוך קבוצה שמאפשרת בזמן ובמצע קיום רגוע, סובלנות מספקת.
לחשיבה אתאיסטית תכלית בדיוק כמו חשיבה אמונית
האלוהות כנתון סוביקטיבי מלווה את תודעתי מראשיתה, ונכון למידע שעומד לרשותי היום, אין ביכולתי לשלול את קיומה.
אין סכנה בקיום אלוהים, ולעיתים הוא אפילו נוח לי פסיכולוגית. באותה המידה ברור לי שהממסד הדתי הקיים, שתפס עליו בעלות, כלל אינו מייצג אותה! אלא את עצמו ועושה בו שמוש לצרכיו, תוך ניצול הדחף האנושי לשיוך ולביטחון קבוצתי.
האל שלי השתתף ביצירה, בצורה כל שהיא, אולי ע"י יכולת עיבוד ובנית רצפי דנ"א, כשהטבע מבצע את "העבודה השחורה" והמתמשכת. השגחתה היא בעיקר השגחה כללית. משהו בדומה להשגחת הכוורן על אלפי הדבורים בכוורת, המייצרות לעצמן דבש מתוך התכנות המוטמע בהם, והוא נוטלו לעצמו מבלי שהן מודעות לזה בכלל.
כך יתכן שהכוורת האנושית, המייצרת מחשבה שיתכן וזה סוג של אנרגיה, שהאל עושה בה שמוש, מבלי שהתודעה האנושית מסוגלת לחוש בה או להחילה.
לשאלה הנצחית, "מה תכלית קיום האדם בעולם?" יש תשובה מוגבלת: אותה התכלית שיש לדבורה הבודדה בכוורת, אלא שבפרופורציות התואמות את הגודל הפיזי היכולות התכונות והמנטליות. האדם לא נשאל אם ומתי לבוא ולא נשאל האם ומתי ללכת! מכאן שהתכלית היא לחיות. ולחיות כאדם, משמעותו לחשוב ולהיות מודע לעצמך ולסובב אותך מקרוב ורחוק. וכל השאר הם תכליות המשותפות לכל היצורים הקיימים בעולם המודע.
לכן חשיבה אתאיסטית ממלאת את התכלית בדיוק כמו חשיבה אמונית, וזה שהן עוינות האחת את השניה אינו מיתר את קיום התכלית, אלא בעיקר מעיד על מגבלות התודעה האנושית. האלוהות בין אם היא קיימת ובין אם לא, כנראה אדישה לשתיהן.
