פרשת ואתחנן: מכילה את כל עיקרי היהדות

יֵשׁ סוֹף

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יוֹדֵעַ שֶׁיֵּּשׁ לו סוֹף כִּי אֵין אָדָם הַיּוֹדֵעַ הַסּוֹף לַעֲקוֹף

בַּיְּקוּם קַיָּמים ָנֶצַח,הַבּוֹרֵא וְהָעוֹלָם וְאוֹי לַמַּאֲמִין שֶׁהוּא יֶצוּר מֻשְׁלָם

אוֹי לַשּׁוֹכֵחַ מְנָיִן הוּא בַּא וּלְאָן הוֹלֵךְ וּמִתְנָהֵג בְּאִוַּלְתּוֹ כְּכֹל מַמְזֶר מֶלֶךְ בָּא הַכָּתוּב וּמְסַפֵּר על משֶׁה הַנֶּאֱמָן שֶׁגַּם הוּא לֹא נָחוֹן עָתַר וַיִתְחַנַן

צֵא וַחֲשׁוֹב אַיָּם "בְּנֵי הָאַלְמַוֶת"

שֶׁהִחְלִיטוּ לִשְׁלוֹחַ אָחֶרִים לָמוּת

מַלְכֵי יָוָן רוֹמִי פָּרָס גָּם חָצַרְמַוֶת

שֶׁהִתְחַזּוּ כֶּאֱלִילִים בְּנֵֵי תַּרְבּוּת

אֶלָּא שֶׁמַלְאָךְ הַמַּוֶת בְּעָרְפַּם נָשַׁף

וְאֶת עֶרְוָתָם וְגוּפָם בְּתַכְרִיךְ עָטַף

בְמוֹתָם הָיִתָה עָצְמָתָם בַּת חָלוֹף

לֹא בְנֵי אַלְמָוֶת הָיוּ וְנֶעֶלְמוּ בַּסּוֹף ויתעבר ה' בי למענכם משה לא השלים עם הגזרה שגזר עליו הקב"ה שהו אשר הוציא את ישראל ממצרים והביא אותם עד לירדן ירחו אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר, הוא לא יזכה להיכנס אתם לארץ כנען. משה לא היה רק נביא היה מצביא בהנהגתו הביס, יחד עם העם שהנהיג, אויבים אכזרים שנלחמו בישראל.. כאמור משה לא היה מוכן להשלים עם הגזרה , לכן הוא בסקירתו לעם אמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לֵאמֹר.(ג/כג) לא אני שבקשתי להנהיג את העם הזה. ה' ה' אתה החלות להראות את עבדך את גָּדְלְךָ ואת יָדְךָ הַחֲזָקָה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כְּמַעֲשֶיךּ וְכִגְבוּרָתֶךָ.(ג/כד) מדוע אינני יכול לעבור את הירדן ולראות את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן בעיקר את ירושלים (מוגדרת כהר הטוב) ואת בית המקדש (מוגדר כלבנון לא ארץ הלבנון אלא מקום ששם מלבין את החטאים) ואת ארץ זבת חלב ודבש. אך תחינתו נדחתה - אין חנינה. משה מבקש לאמר לעם כי לא להנאתו ולטובתו האישית מבקש משה מאלהים להכניסו לארץ, אלא מתוך רצונו להוסיף וללמד את העם איך לבער לעקור ולנתץ את העבודה הזרה- של הכנענים. דבר זה עולה מדברי משה: ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. (ד/א) כי אתם כבר לא שמרתם על דברי התורה: עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור (ד/ג) כהחל משה סקירתו בפרשת דברים אמר לעם: ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי (ג/כו): זה קרה ב"מי מריבה" כאשר משה ואהרן הפרו את צו האלהים ומשה הכה על הסלע במקום לדבר אליו, שלא כפי שציווה אלהים לעשות. הפרת צו האלהים הייתה חמורה כיון שהתרחשה ברבים (המדבר פרשת חקת). אהרן מת בהור ההר לכן הגזרה חלה על משה שעדין חי. למרות שהסיבה שהכה משה על הסלע בא בעקבות תלונות העם שאמרו למשה ואהרן:למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם ....ולמה הִעְלִיתֻנוּ ממצרים ....ומים אין לשתות (חקת כ/ד,ה), בכך הייתם אתם בני ישראל אחראים למה שנגזר עלי. אף על-פי כן, האחריות על התנהגות העם שהנהיג חייבה אותו ושלם. יחד עם זה הוכיח אותם על התנהגותם, בעיקר שלא הייתה להם יכולת עמידה. העדות-אל שהאדה (الشهادة) בפרשה זו העם לומד שצריך לאהוב את ה' אלוהינו וחובה על כל אחד להעיד יום-יום שעה-שעה כי ה' האלהים הוא אלהי ישראל והוא אחד. מכאן לקוח המושג אל שהאדה (الشهادة) העדות בקוראן נחשבת לדבר מהותי לקבלת דת האיסלאם. למרות שהָעֵדוּת בישראל היא חשובה ביותר אך היא איננה מספיקה לגיור אדם, אך העדות-אל שהאדה באיסלאם מהוה יסוד עיקרי לקבלת דת האיסלאם. לעדות אצל האיסלאם יש תוספת מעבר לאמור שאין אלהים זולת אלהים, נקבעה תוספת באיסלאם שאיננה בנוסח שלנו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, בכך שנתווסף על המלים "כי אין אלוה זולת אלהים", את המלים החשובות ביותר לגבי המוסלמי, תוספת זו: "וכי מוחמד שליח האלהים." (ان لا اله الا الله وان محمد زسول الله). זה מביא אותנו לשאלת יחוד האלהים לעם ישראל בלבד באמרנו: ה' אלהינו, האם אין הוא גם אלהי כל העמים? רש"י מבהיר: ה' שהוא אלהינו עתה ולא של אלהי הָאֻמּוֹת, הוא עתיד להיות ה' אחד לכל העמים, שנאמר: כי אז אֶהָפֹך אֵל עַמִּים שָׁפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בשם ה' (צפניה) ונאמר: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה בהתייחסי לעדות שאנו מעידים על יחודו של אלהים הצבעתי על המלה, עֵד שנמצאת בקריאת שמע הנאמרת בבוקר ובערב וכשהולכים לישון והיא מכילה את האותיות ע במלה שמע ו-ד במלה אחד ובסיום תפילות שחרית מנחה וערבית נמצא את צרוף האותיות עֵד ב"עלינו לשבח" במלה הראשונה עלינו ובמילה המסיימת קטע ראשון עוד וכך גם בקטע השני של עלינו לשבח המתחיל ב-על כן ומסתיים ושמו אחד. דבר זה נועד לגרום לאדם בישראל לאמור את העדות ואת המלה עֵד מספר רב של פעמים כי הן כלולות בתפלה שמתפללים יום-יום. האלהים בוחר לו בישראל לעם הביטוי עם נבחר מנוצלת על-ידי שונאי ישראל כסבה לשנאתם, כי מעוררת קנאתם של האמות על שבחר אלהים את ישראל כעם לו מתוך כל הָאֻמוֹת. ברם תפיסת הבחירה על-ידי האמות מוטעית ביסודה, כי הבחירה לא הופכת את ישראל עם מועדף על העמים האחרים, אלא היא מהוה ביטוי לכך שישראל הוא העם שהיה מוכן לקבל עליו את הָחֻקִּים והמשפטים והצווים של אלהים, אשר מתברר כי לא כל האמות מוכנות לקבלם ולקיימם ולכן בחר בישראל כעמו. הרי אצל שתי הדתות המונותיאיסטיות ששאבו את האמונה באלהים מתורת ישראל, עִוְתּוּ את החוקים והמשפטים והציוויים שבתורה, והתאימו אותם לנוחיותם. ביטלו כל האיסורים על סוגי מאכל (רק החזיר נשאר אסור אצל האיסלאם) בטלו את השבת וחובת יום המנוחה שמשמעותו ביטול עשית כל מלאכה. אצל הנוצרים החזירו את האלילות לאמונתם על-ידי הכנסת פסלים. עמים אלה לא כבלו עצמם בחוקי שמיטה ובמתן יחס שווה לאזרח ולגר (האיסלאם אונסים את האדם לקבל את אמונתם על-ידי מעשי רצח ואלימות, ונותנים היתר למות כשהיד, כדי להמית אחרים. עיין באגרת הרמב"ם אל יהודי תימן כדי להבין עד כמה מסוכן היה לחיות כיהודי בקרב האיסלאם, אם הם לא מתאסלמים. (החרב שלהם מונפת על היהודים ועל הנוצרים- ראה ההרג בתאומים בארה"ב). אין לאיסלאם כל נקיפת מצפון לרצוח חפים מפשע, בעוד הנוצרים היו לא פחות אכזריים מהאיסלאם בתקופת האינקוויזיציה אז שרפו חיים מי שאיננו מתנצר והם גרמו לחלק מבני עמנו להיות נוצרים אנוסים ויהודים בסתר, נוצרים למראית עין. שנאת ישראל אצל הנוצרים הולידה את רצח בני עמנו על-ידי הנאצים - שהביאה שואה על עמנו. הסיבה שאלהים בחר בישראל לו לעם מוסברת בפסוק שם נאמר: לא מְרֻבְּכֶם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם (ז/ז,ח) ונאמר עוד בעניין זה כי בגלל היותכם עם סְגֻלָּה מכל העמים (ז/ו) כלומר עם הַמְסֻגָּל לקבל על עצמו ולקים את חוקי התורה ומצוותיה. גם ביטוי זה שלא בצדק הוא דלק לשנאת ישראל. נחמו נחמו עמי כמדי שנה בסמיכות תשעה באב ול-"ואתחנן", אנו קוראם את דברי הנביא ישעיהו בהפטרה נחמו נחמו עמי, אחרי שהוריד עלינו בנבואתו קיטון של שופכים כיון שהבאנו בהתנהגותנו אסון על עמנו פעמים בְחָרְבָּן בית המקדש וממלכת והודה וישראל ועמנו יצא לגלות. כבר אז ראה הנביא בחזונו כי עוד יתרחשו על עמנו ימים נוראים כמו אלה שהתרחשו בט' באב, אבל עמנו כעם סגולה , מסוגל להתאושש, לקום ולחדש קיומו. גם אחרי אלפיים שנה, הזמן לא הצליח להרדים את תשוקת עמנו לחדש קוממיותו בארץ ישראל, ארץ שהוריש אותה אלהים כאדון כל הארץ לעם ישראל כנחלתו. אנחנו רואים, או חוזים מדי פעם הופעת דמי ֵין לבן הארמי, או דמוי פרעה או דמוי המן או דמוי היטלר יש"ו, או גם בדמות נצראללא ואחמד אנ-נג'אד. כל שעלינו לזכור במצב זה, את נחמו נחמו עמי. ולשנן אל תיפול רוחנו כי עם ישראל חי וקים והולך ומתחזק אף כי מתנכלים לו כל אלה החושקים בארצו. צריך לזכור את דברי הנביא: כי נחם ה' ציון. יש פתח תקוה לימים טובים יותר, שעמים שלא ידענו ירוצו למען ה' אלהינו ולקדוש ישראל כי פַאֲרֶךְ (ישעיהו). עלינו לזכור כי הברית שיש לנו עם אלהים הנה העֲרֻבָּה לחיים בשלום בֶּטַח על אדמתנו כמו שנאמר: וּבְרִית שְׁלוֹמִי לא תִּמּוט אמר מרחמך ה'. ונסיים בישעיהו בהפטרת נצבים שם אומר בסיום ההפטרה: ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם ברחמיו וכרב חסדיו, ולא עוד ט' באב. ְחרב הַמִּקְדָּשׁ בְּט' בּאָב וְהָעָם כָּאַב

אֶת מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ נֵעֵר מֵעָלָיו וְשַׁב

חִדֵּשׁ יָמָיו כְּקֶדֶם וּבַנָּחֲלָה שֶׁלּוֹ יָשַׁב

וּבָאוֹרְבִים לוֹ בְדַרְכּוֹ לֹא הִתְחַשַּׁב

לֹא הוֹעִילָה הַסָּתָה בַּעַל פֶּה וּבִכְתָּב

בְּשׁוּבוֹ לְאַרְצוֹ לָעָד חָלוֹם צָרָיו חָרַב

יוֹשֵׁב פֹה בָּדָד וּבַגּוֹיִים לֹא מִתְחַשַּׁב

דָּחַה נְבוּאַת נִבִיאֵי שֶׁקֶר שְׁלָב שְׁלָב

כֹּל מִתְקָפוֹת אוֹיְבָיו הָיוּ הֵן לַשַּׁוְא

כִּי עוֹלָם צָרָיו בִּתְבוּסוֹתֵיהֶם נֶחֱרַב

וַיִּתְחַדְּשׁוּ יָמֶינוֹ כְּקֶדֶם כְּבַר עַכְשָׁו

וְלֹא יְהֵא עוֹד חָרְבָּן וְלֹא ט' בּאָב.