ואחר כך היא כותבת על הגעגוע של אחרי. על כאב של ניתוק, של ריחוק, של פרדה. של התמוססות הרגש. והיא מבקשת אותו. אך היא עדיין מתבטאת בפיסיות. כך, כדי לצייר עם הגוף ולהמחיש דבר אמורפי חסר צורה שאי-אפשר לציירו.
לחיי נפרדו
מכפות ידיךָ
אצבעותי לשלום נופפו
לך ולזיפי לחייךָ.
חלצַי שכחו
את נוקשות חלציךָ
צלעותַי נשמטו
מקבורות זרועותיךָ.
(מתוך "הפרדת כוחות", עמ' 109)
אודה ולא אבוש: לא פעם קראתי, הבנתי, חשתי - נשים הן יותר תחושתיות מגברים. האהבה שלהן אוהבת יותר; התסכול שלהן מתוסכל יותר; הקנאה שלה קנאית יותר; הייאוש שלהן מיואש יותר; ואולי ולפי כך הכתיבה שלהן יכולה להיות נועזת יותר. נתקלתי בזאת גם אצל סופרות, (לדוגמא, מהזיכרון: צרויה שלו, איריס מיטלמן, חנה גולדברג,
שלי יחימוביץ') וגם אצל משוררות, (ולא ארחיק, כי הנה הדוגמה בידי), ואילו אצל כותבים גברים זה רק במעט. כאילו הם נזהרים שלא לעבור קווים אדומים שקבעו לעצמם. כאילו יש בהם לאחר הכול ביישנות מסוימת, והם נמנעים מלתאר את מבוכי הגוף ואת סערותיו. אבל לא כאן המקום לבדוק את ההנחה האמפירית הזאת שלי. אני מניח ונוטה להאמין שעוד ידובר בספרה של קרפנוס ובוודאי אקרא על דעתם ותחושותיהם של אחרים, אם רק יזכה להגיע לקוראים רבים, בתנאים הקיימים.
רבו ביניהן האצבע, הלשון, השפתים
מי מהן תהיה הראשונה לזכות.
אמרה האצבע, הבו לי הבכורה
לשוטט, להרטיט, להיות החלוצה.
אמרה הלשון, הבו לי הבכורה
לטעום, להצליף, ללחלח, לסנוט.
אמרו השפתיים, הבו לנו הבכורה
לטעום, לנשק, להרגיע, לאהוב, לינוק.
(מתוך "מריבה", עמ' 62)
הנה כי כן, נראה לבסוף שהגוף עצמו מקנא בעצמו על המתת המענגת שניתנה לו, והאיברים השונים רבים ביניהם למי מהם מגיע העונג הראשון. לכל איבר רצון משלו ודרך משלו, ונראה כאן שסך כול חלקי הגוף יכול להיות גדול בהרבה מהגוף השלם. אך זהו פועל יוצא למען האחר, ועושה תלות באחר, ונראה שמסקנתה, החלקית לפחות ולאחר הכול, היא לא להיות תלויה באחרים. לא לכמוהַ אליהם, לא להיות תלויה בהם, אלא למצוא בתוך עצמה את הכוח כדי לא להיות שבויה לתחושות לא נכונות לה, שיובילו אותה מתוך עצמה החוצה.
רוצה ללמוד לחבק את עצמי
לצמח זרועות אוהבות מתוכי
מגוננות, שיתמכו בי, יקיפוני
יערטלו אותי.
(מתוך "רוצה ללמוד, עמ' 60)
המגע מוחשי יותר מן המחשבה
כמובן, הגוף כאן בא לייצג את הנפש, והאם זהו לקחו של הספר, שבא ונובע מכוח עצמו בין יתר השירים, שבהמשך? חלק הארי של הספר, שדיברתי בו, כבר טבע את טבעו החם, ואם כך האם זאת המלצה? אני לא יכול להחליט.
אבל למדתי דברים. סטיבן הוקינג הגדול, עם כל היותו גאון, בתארו את המפץ הגדול לא הצליח לנגוע בנקודה ברורה כל כך שיכולה להוות עבור כל אחד מאתנו את מרכזו של העולם, והדברים נותרו פנטאסטיים ורחוקים. אבל דומה שהמשוררת, בבואה לתאר את המפץ הקטן שבנו, בכישרון היצירתי שעומד לה ובנועזות שיש בה, בספר שיריה זה אכן עלה בידה לעשות זאת לא במעט. כי נראה שכך אנחנו: המחשבות מרחיקות אותנו, אך החושים שניתנו לנו מקרבים אותנו. כי המגע חד ומוחשי בפיזיות שלו יותר מהמחשבה - ושרה אהרונוביץ' קרפנוס מודעת לכך היטב.
"נשק שפתיי וגע", שירים (ורישומים): שרה אהרונוביץ' קרפנוס, הוצאת "פיוטית", 2012, 115 עמ'.