היא רואה בקפה

בקובץ השירים הצנום שלפנינו, "קפה הפוך בלי קצף", יש שורה של צילומים כאלה, תהלוכה של אנשים ואולי תערוכה של בני-אדם, שלכאורה באו לשתות קפה בבית הקפה המסוים ההוא, ולא ידעו שהם מצולמים; ולא ידעו כי הצעירה שמגישה להם היא הצלמת שלקחה והנציחה אותם בשיריה; ולא ידעו כי הקפה שהם שותים אינו שונה בעיניה מהקפה שהיו שותים אצל קוראת בקפה, וכי היא יודעת לכתוב מתוך הרגישות הטבועה בה את התחושות השונות שנצברו בה בעודם לוגמים מספלי הקפה שלהם. אחד אחר השני הזמינו כולם הפוך בלי קצף, חם, ואני רעדתי. לא בכיתי על החלב שנשפך לא על סך הדברים שאבדתי. (מתוך "הפוך בלי קצף", עמ' 18) ואם לא בשל מה שאבדה, אזי על מה בכתה? עליהם? מה עלמה צעירה כמותה, משוררת בשנות העשרים שלה וכבר זה ספר שיריה השלישי, הספיקה לאבד עד כי היא מוצאת את כאבה בקפה של האחרים, מבלי להודות שאולי מה שאבד לה כואב בה? מה חוותה בחייה המלבלבים עדיין, שהפוך בלי קצף מעורר בה אותו? ואלי זה מעין זיכרון קולקטיבי, משהו שנולד עמה, מסוג הזיכרונות שאמנים נולדים עמם ומביאים אתם מן המקום ממנו באו והם הופכים בגינם להיות כמהים? ואם נשוב אל בית הקפה, בוודאי נשאל שאם הקצף הוא החלק המהנה בקפה הפוך, איזו סיבה יש לאותם אנשים לוותר עליו ולהסתפק בקפה עצמו? בחומר האפל והמריר שסודו עמו? מדוע הם דוחים את המתיקות, את הרוך בפה ואת הנימוחות שאמורה לבוא עם הקפה הזה? מאין הכאב? קפה של בוקר בבית קפה ושמש רכה שנפרשת בחוץ - זה דבר שיש בו רומנטיות. אבל רומנטיקה אינה מחייבת קצף. הרומנטיקה יכולה להיות גם עצובה. ונוסטלגיה לא חייבת להיות מתוקה. המרכיב העיקרי הם הרגשות, ואיפרגן, בגלריית הדמויות שבאות לבית הקפה, מבלי לשאול דבר היא מנסה למצוא תשובות. כי בתערוכת השותים שהיא מציגה יש אנשים שונים ומצבים שונים, ולפיכך גם סיפורים שונים שמצויים מאחוריהם - וטל אכן מתחקה, רואה, מצלמת, מתרשמת, רושמת, כואבת. וכאן מגיעה השאלה: למה הכאב? האם זה למען האחרים? למען אלה שבאים לשתות את הקפה? האם זאת הרגישות הטבעית שאותה נכמרות מוּלדת מעירה בה? הוא שותה כבר שנים את אותו המשקה בלי להמתיק מחליט לא לתבל מספיק. ואני צמאה לשאול את האדון לשם מה? איך מצליחים בדיקנות לחיות חיים מלאים בריקנות? (מתוך "חצי הכוס הריקה", עמ' 10) אבל כשהיא אומרת את זה יש בה אנחה. ואני תוהה אם הריקנות של אותו אדון מדבקת אותה. אם הריקנות שלו מולידה בה עצב, ואולי גורמת לה לחרוד מפני ריקנותם האפשרית של החיים במקרים רבים כל כך, ולפחות אלה הצפויים לה. מהיותה צעירה ורגישה ובמלאכתה היא מוזמנת לצפות באנשים, הרי אפשר שכן. שהדברים מעוררים בה מחשבות ותהיות על מהותם של החיים, ועושים אותה מעורבת תחושתית במה שמצוי בתוך אותם אנשים. ואולם, בכל עַז יש מתוק, לתהיות הלב יש תמורה, כי הנה נפלטות תהיות אלה בשורות רגישות של שירה מצולמת, תוהה, שואלת. שירה שהחוץ שלה, עליו היא בונה, מוביל בהכרח למחשבה פנימה. מוביל אותה ומוביל גם אותנו. ריח הקפה אני נוסעת אל הבית הישן בו ניתן עוד לבקש קפה של פעם ועוגיות עגולות עם ריבת תותים. אני כותבת שירים על רגעים שאין מחיר להם שהסיפוק בהם פראי, שטעמם הוא שֹבע אלֹהי ריחם כריח קפה טרי ומעודן קפה שזה עתה נטחן. (מתוך "הבית הישן", עמ' 13) לא אגזים אם אומר, שלא צריך יותר מדיי דמיון של חושים כדי להריח את הקפה. הוא נמזג לאורך הספר וריחו שב ועולה מתוך השורות, עוטף את הקורא. אבל הנה אני מוצא כאן את התחושות הנוסטלגיות של המשוררת. את הכמיהות שנסתרות בה, בוודאי ביודעין, והלא משום כך היא כותבת. הלא זה מה שמביא אותה אל השירה. והנה הגעתי, כמדומה לי, אל סוג הקפה שהיא לגמה בעצמה: לא הבטחת לי מעולם זר של שושנים אמנם שלחת לי פרחים מסרת שושנים ללא קוצים. שלחת לי מלים משוכללות אותן כתבת בשבילך מלים רמות גבוהות ממני וממך. בצל ספק, אותך בוחנת בפליאה עד שרש מר שבי שורק לא תצמח כאן אהבה. אז מבקשת שתלך כשאתה מגיע לפעמים לא הבטחת לי מעולם גן של ורדים. ("קוצים", עמ' 30) לא שתיתי קפה עם המשוררת, לא סיפרה לי דברים. כל מה שכתבתי כתבתי על סמך השירים. המשוררת היא השירים. שכשאני קורא את השירים אני קורא אותה עצמה. אבל זה כך אולי רק לכאורה. כי יוצרים מסוגלים, ברצותם, לברוא את הרגש ולחבור אליו כדי לכתוב אותו. הקורא קורא מה שמוגש לו, כמו השותה שלוגם את הקפה שהכינו עבורו. עיקרו של דבר, את מה שהיא עושה היא עושה היטב, בקולמוס קל אבל שורט, במגע לוטף אבל חורט. ספל קפה שאתה לוגם בנחת, אבל אחר כך חש את חריפותו ואת השפעתו. ולא אסיים מבלי להביא מספר שורות שבכל זאת חודרות אל שורש התחושות: אני רוצה ללכת לאבוד בתוך גופך להביט מקרוב בעיניך ובמסלול לטוף פניך לברוח עד אליך על העצום אל הטבעי למסור את תקוַתי ושתחזיר אותה אלי. (מתוך "תפארת", עמ' 26) אומר כך: טל איפרגן היא משוררת צעירה ויש בה את המיוחדות הקלילה לכאורה שלה. כמו יין צעיר שנלגם בקלילות ובהנאה אבל עושה את שלו בלבך. דרך רבה וטובה עוד לפניה ובוודאי עוד נרבה לקרוא משיריה. וגם אם היא טוענת שלא הבטיחו לה גן של ורדים, הדרך המובילה שהיא פוסעת בה נראית פורחת וירוקה. "הפוך בלי קצף", שירים מאת טל איפרגן, הוצאת פיוטית 2010, 47 עמ'.