הימים ימי אירן. הכותרות הראשיות בכל העיתונים, הסקירה המתמשכת ביותר, הסיפור החשוב מכל. זה שעליו נקום או ניפול. אלא שבינתיים, בזמן שאנו נאבקים על זכותינו הקיומית להגן על עצמנו - ובצדק, יש לומר, אנו מוותרים על זכותינו הקיומית. אומנם על פניו נראה כי זהו נושא שמיועד לדתיים בלבד, אך בפועל מדובר בשלילת העבר של כל העם היהודי. זה שהוגלה מירושלים, בכה בנהרות בבל, ברח מפוגרומים ברחבי אירופה, נפלט ממדינות ערב, נשרף בגטאות הנאצים ושב הנה - רק כדי לגלות שכמיהה לציון אינה אלא בגדר הסתה.
בנקודה זו יש לשאול על המשטרה שאלה כוללת יותר מ"איך הפכתם את האמירה הקונצנזוסיאלית ביותר לנקודת מחלוקת?". השאלה היא מהו תפקידה של משטרה. האם היא צריכה רק לשמור על החוק או להקפיד על המרחב הציבורי? הרי ברור לכל כי הפגנה ברוח קריאה להשבת הר הבית לידינו (והוא לא בידינו, כפי שהוכיחה אילת מזר ב'מקור ראשון') יותר מתרגיז את האוחזים בהר. אלא שיש פה נקודה עקרונית. האם המשטרה מנצלת את הנאמנות לחוק של חניכות תנועת בני עקיבא שביקשו להפגין על-מנת להמנע מכאב הראש שבאכיפת החוק?
משטרה נועדה לאכוף את החוק, לא לקבוע אותו. כפי שהייתה מהפכה חוקתית מצידו של בית המשפט העליון, כך המשטרה דה פקטו קובעת מה אסור ומה מותר. חריגה זו צורמת לאוזן במיוחד כשהעוול שנעשה כאן הוא לא רק ברמת
חופש הביטוי, זכות בסיסית במרבית הדמוקרטיות בעולם, אלא גם ברמת חופש הפולחן, בהעדפה גורפת של המיעוט המוסלמי - שיש להתחשב גם בו,אגב, בכל הנוגע לאתרים הקדושים. הטיעון המשטרתי בדבר הסתה אינו אלא הסתת מוקד הדיון מתוכן השלט לסיבה האמיתית - פחד מההשלכות של אישור הפגנה שכזו - הפגנה נגדית, איסלאמית, כזו שעלולה לכלול בתוכה גם אלימות. איך שלא תסובבו את זה - זו כניעה לטרור.
אורי צבי גרינברג, חילוני, כתב כי "השולט בהר - שולט בארץ". מוטה גור, חילוני גם הוא, הכריז ש"הר הבית בידינו". האם די במדינה ריבונית בארץ ישראל, או שמא ההר הוא הקובע את הריבונות? בזמן הזה, בו חזון שתי המדינות קורס אל עצמו וכולם ממהרים לספח את שטחי C או שאר יו"ש, חשוב להתחיל מהמקום בו הכל התחיל - הר הבית. אם בו אנו חוששים להחיל את ריבונותינו, איך אפשר להתחיל לחשוב על מקומות אחרים?
