דרום היער השחור, הנושק לגבולותיהן של גרמניה ושווייץ, טובל כולו בירוק-עד, בנופים עוצרי-נשימה, בטירות עתיקות ובבתים ססגוניים. למי שנכסף, כמונו, להפיג את המתח הישראלי הנורא בשלווה סטואית, מובטח שימצא אותה כאן, בכל אחת מן העיירות המקיפות את היער. אין אפוא תימה שמרכזים לטיפולים פסיכיאטריים קבעו בעיירות האלה את משכנם, ודי אפילו להציץ בכותרות העיתונים המקומיים, או להאזין לחדשות הפרובינציאליות, כדי להיווכח שהפצצה האירנית רחוקה מאוד מכאן, וכמוה גם הכלכלה המקרטעת של אירופה.
ולדסהוט-טינגן, שבה נטענו את אוהלנו למשך שבוע ימים, היא מן הסתם העיירה השלווה ביותר שבה נתקלנו עלי אדמות במרוצת מסעותינו מעבר לים. מרכזי-קניות גרנדיוזיים, שיש בהם מכל מה שאפשר להעלות על הדעת; מסעדות ובתי-קפה עם מיטב הקולינריה; פסטיבלים ואירועי פולקלור מסביב לשעון, בתי-קזינו לרוב ואתרי-שעשועים למיניהם, הם במרוצת השנה כל עולמו של התושב המקומי, ובימי חופשה ורוגע גם של תייר מצוי כמונו.
אבל את הרוגע האופף את העיירה השלווה כאילו מפרה, לפתע, "מיליטריה" - חנות עתירת-ממדים למכירת ציוד צבאי רבגוני, הנושקת למרכז המדרחוב שלה. "מיליטריה" אינה יכולה שלא לצוד את עינו של מי שחולף על פניה. רובים, אקדחים, תחמושת, מתקני-קליעה, תלבושות, כובעים צבאיים ודרגות הם רק מעט מן השפע המוצע כאן, חופשי-חופשי לכל דיכפין - רק שיבוא. כמה אירוני ש"מיליטריה" היא, בעצם, הניגוד הגמור לאופייה של העיירה השלווה, שהפשע הוא ממנה והלאה, ושבה לא נאלץ, עדיין, שום שוטר להציב את רגליו כדי לשמור על הסדר ברחובותיה.
אמון
ואולי זו גם הסיבה לכך שעסקיה של "מיליטריה" צולעים למדי, מה שאינו מטריד יתר על המידה את בעליה. "זהו הבייבי שלי" - הוא מעיד באוזנינו, בגאווה בלתי-מוסתרת, לבוש כולו, מכף-רגל ועד ראש, בתלבושת צבאית וחמוש ברובה. זר כי יזדמן לחנות עלול לקבל כאן רושם מוטעה: או שמדובר במוזיאון צבאי, או, לחלופין, ברוחות-מלחמה. את רוחה הפציפיסטית של ולדסהוט מאפיין גם הכור הגרעיני שבמבואותיה, המושבת מזה שנה, בעקבות לחצם הגדול של תושבי האזור שהתנגדו נמרצות לפעילותו. את העשן הלבן, שהיתמר ממנו בעבר, מחליף עכשיו אוויר נקי וצח.
בגלידרייה האיטלקית "מונה ליזה", שבקצה המדרחוב, חוגגת משפחה מקומית שלמה יום-הולדת משותף ויש לה, אכן, סיבה טובה לשמוח. האבא, האימא, הבן והבת נולדו בדיוק באותו תאריך של ה-1 בספטמבר - כל אחד בשנתו שלו. צלמי-פפארצי מנציחים את האירוע המרובע והבלתי-שיגרתי, כשבעלי השמחה עטים על גלידת הספגטי ועל עוגת השווארצוולד.
אל המזרקה, שבסמוך לגלידרייה, נוהרים אותה שעה עשרות כלבי העיירה, כדי להשתכשך מעט במימיה, ביום מהביל ומחניק מחום. אחרי ככלות הכל זהו נוהגו של כל כלב מצוי בוולדסהוט, עתירת הכלבים, שלכל משפחה בה יש אחד כזה שהולך על ארבע.
מסתבר שהישראלים עדיין לא גילו את ולדסהוט-טינגן. אחרת קשה להסביר מדוע לא צריך, עד עצם היום הזה, להציג דרכון או תעודה מזהה במלון מקומי, ואפילו לא מספר של כרטיס-אשראי על-חשבון. הכל מבוסס כאן על אמון מלא בלקוח שישלם את חובו ביום עזיבתו, גם מבלי שמסר את פרטיו מראש.
