המחזה" דון ז'ואן" עלה על הבמה לראשונה ב-1630. במחזהו הקודם, "טרטיף", גינה מולייר את תופעת המתחסד הצבוע המעמיד פנים כחסיד אדוק ומתגלה כרודף בצע ושמלות. זוהי ביקורת חד-משמעית נגד הכמרים והכנסייה הקתולית. יש לזכור כי מולייר נרדף על-ידי הכנסייה ולמרות שהיה במאי הבית של מלך צרפת בזכות הקומדיות המשעשעות שהציג לפניו, נאלץ להסתתר מפני הכנסייה ובמותו אף נקבר מחוץ לבית הקברות, בתור כופר. מאחר ש"טרטיף" נאסר להצגה, כתב מולייר את "דון ז'ואן" במקומו. במסווה של קומדיה הוא זורע רעיונות של כפירה בתפיסת האלוהים הכל יכול, כפי שמציגה ומחייבת הכנסייה. דון ז'ואן מסתמך על ההיגיון והשכל הישר: אני יודע ש 2X2=4, 4X4=16 וכו'. המשרת: אז אתה מאמין בלוח הכפל... דון ז'ואן יורד שאולה בלי להביע חרטה כלשהי. בזמנו קצר המחזה ביקורות אלימות, ומולייר נאלץ לגנוז אותו אחרי עונה אחת בלבד. אולם דון ז'ואן, איש ההיגיון והשכל, וסגנרל משרתו המשעשע, המנסה להגן על המוסר המקובל, נשארו באוצר התרבות העולמית שנים לאחר מות המחזאי, והמושג דון ז'ואן הפך לביטוי שגור בפי כל. מולייר משתמש בדמות דון זואן, המאהב חסר המוסר, ויודע שהקהל מגנה את מעלליו אך יכול להבין בסתר ליבו את המאהב הלטיני. הוא ממשיך ושם בפיו מילות כפירה בקיום האלוהים ובזכות ההיגיון - כאן הקהל כבר מתנגד. למעשה הוא מדבר בגנות הכנסייה הקתולית שדורשת אמונה ללא סייג, קבלת פולחנים ואמונות תפלות כמו פסלים שזזים בבית קברות בניגוד להיגיון. כאן שוב מתערער האמון של הקהל באמת המוחלטת של הכנסייה, ומולייר משחק על הגבול הדק בין הגיון ואמונה עיוורת. ליטוש ונגיעות עכשוויות המחזה שתיאטרון גשר מעלה בוים על-ידי הבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב, שנענה להזמנת "גשר" לביים את גרסתו כאן, לאחר שהעלה אותה בארץ במסגרת פסטיבל "עונות סנט. פטרבורג". ההצגה קצרה יותר מהמקור של מולייר, עם כמה עידכונים טקסטואליים ואלתורים מקומיים שנוצרו בחזרות, תוך שיתוף הקהל, לשמחתו הרבה. התרגום התוסס של רועי חן והתפאורה רבת הפעלולים של אלכסנדר אורלוב שעיצב גם את ההפקה האורחת המקורית מוסיפים חיות להצגה הזורמת בקלילות, למרות הנושאים העמוקים של אמונה וכפירה. סשה דמידוב כדון ז'ואן ודביר בנדק כמשרתו סגנרל, נושאים את ההצגה על כתפיהם, כאשר צוות מגוון מחליף תפקידים ומסייע להם ביעילות. דמידוב הצנום הוא היפוכו של בנדק השמן גם במראה וגם במשחק. דמידוב עדיין דבק באסכולה הרוסית של משחק מלא פאתוס ותיאטרליות, לעיתים על חשבון הבנת המלל, בעוד שבנדק נוקט בשיטת "האנטי משחק", נונשלנטיות "טבעית", ללא העמדת פנים, דיבור ישיר כמו בשפת רחוב, התואמת גם את מעמדו כמשרת. אכן, החיות והקלילות של ההצגה נובעים מההתרחשות הבלתי פוסקת על הבמה, כולל פעלולים שחלקם פרי יוזמת המעצב אלכסנדר אורלוב: ציפורים מרחפות מעל ראשי השחקנים בדרכם בחוף, תנועת גלים על-ידי פסי בדים, במה מסתובבת רבת רבדים וגבהים. אך את האפקטים הנובעים ממשמעות הטקסט מספק מולייר עצמו: בדיון על נוכחות שדים ואמונות תפלות הוא מביא את שני הגיבורים לחלקת הקבר של הקומנדור אותו רצח דון ז'ואן. בתאורה הלילית המפחידה נראה לגיבורים כי הפסלים נעים ומגיבים לכל נגיעה בהם. המשרת נבהל ורואה בכך אות משמים, אך דון ז'ואן השכלתני מתרץ זאת באפקט התאורה במקום. בסך-הכל הנאה צרופה ממחזה קלסי של מולייר שלא נס ליחו וזכה לליטוש ונגיעות עכשוויות של במאי, מעצב ושחקנים מוכשרים. הצגת המאה זכתה לתשואות הקהל ומחכים להצגות המאה השניה.