להיוודע לשם של טל איפרגן משמעות הדבר לקרוא מידע על מאכלים, קפה, משקאות ויין, לעיין באינטרנט, ליפול בקסם המלצותיה ולהתבשם משפע ידיעותיה בתחומים אלו.
לעקוב אחר טל איפרגן, משמעות הדבר היא לעקוב אחר טרובדורית מודרנית המסתובבת בארץ, יחד עם שותפה למופע השירי/מוסיקלי - רונן רוזנר (בוגר בי"ס "רימון"). הם מופיעים במקומות שונים, כאשר היא קוראת את שיריה והוא מנגן אותם מולחנים על-ידו. המופע משתנה מאירוע לאירוע, ממקום למקום, הן בשירים, הן בדגש וחושף כל פעם זווית אחרת ומעניינת באישיותה של המשוררת. הגילוי החד פעמי בכל מפגש מתאפשר, בין השאר, עקב השיח האישי שהיא מנהלת עם הקהל תוך כדי מופע, דבר חדש ולא כל כך אופייני להופעות משוררים.
אם כן מי היא טל? משוררת מזן אחר? גלגול חדש של טרובדור בעידן שהקשר עם הספר הכתוב על גבי הנייר נחלש במידת מה והמִרשתת תופסת את מקומה? האם זו הסיבה שהיא בחרה במודע לחזור ולאמץ חלק מהותי מאופיה, דמות של טרובדור, כדי לחפש דרכים חדשות להגיע לאוזן וללב הקוראים.
טל איפרגן, משוררת צעירה ומלאת אנרגיות, נאה, מלצרית חדת עין, מומחית ליינות, חושבת שעליה לכתוב שירה, להקריא שירה ולהפיץ שירה. למה שירה? הרי היא יכולה לכתוב ספר על יין, על מלצרוּת טובה או ספר בישול.
אבל למרות גילה הצעיר היא יודעת משהו שאנחנו אולי למדנו מאוחר מדי, או כבר שכחנו - שכסף אינו הכל בחיים והנשמה צמאה למילים ולאו-דווקא לקוקטיילים ולמאכלים. לכן היא הפכה את המלצרות ממטרה לאמצעי שבעזרתו היא מציירת בספרה "הפוך בלי קצף" את הרגשות שמציפים את נפשה, מקלים על בדידותה.
כבר הכותרת רומזת על כך: "הפוך בלי קצף". הקצף נותן טעם מיוחד לשתייה מסוימת, לסוגי קפה ולמאכלים אחרים. אבל כאן מדובר על "בלי קצף", בלי התוספת המיוחדת. כך גם המילה הפוך, שבמצב רגיל מבטאת סוג של קפה שרבים שותים וכאן, בקונוטציה הספציפית הזאת, כבר מרמזת הכותבת על פשטות, ויתור על התוספת המסוימת, אולי אף מרמזת על הרמת ידיים. הרמת ידיים מול מה? הרמת ידיים בסוף היום, או מעייפות, או אולי אפילו הרמת ידיים אל מול החיים.
השיר הראשון בספר, "הפוך", בעמוד 7, מתחבר וממשיך את המגמה של הספר בהתייחסות לחיים דרך כוס הקפה, מדידתם בכפית המערבבת את התוסף לקפה, או שמא את החיים עצמם.
"אותו לקוח ששותה אספרסו קצר / בא וחזר. // חזר על כך / מר / כל כך מר. // שהאתמול מבעבע / כמשקה מוגז, / כאז. // ... ".
ובסיום השיר היא אומרת על הלקוח המביט על העבר בהתרפקות מסויימת:
"הוא בא וחזר / אספרסו קצר / וסודה קרה ללא טעם. // כפעם / ימים בהם נהג לשתות / קפה הפוך.".
טעם החיים
אולי זהו האיפיון של החיים מסביב לבית הקפה: משקה מבעבע בלי טעם (כמו החיים), וגם מחר הוא מר, לאחר שהיה הפוך. בתמצית, זהו טעם החיים.
כבר בעמ' 10, בשיר "חצי הכוס הריקה", הדבר נאמר בצורה עוד יותר ישירה:
"איך מצליחים בדייקנות / לחיות חיים / מלאים בריקנות?".
הריקנות מאופיינת בחדות בשיר שלאחריו, בעמ' 11 "ריחות וטעמים":
"עם חיוך מצד לצד / אומנם לבד / אבל שמח". ובהמשך, בבית הבא
"ספק ברירת מחדל" והדגש הוא על הלבד ועל "ספק ברירת המחדל".
דוגמה נוספת על המצב האנושי הכמעט קבוע, שמשתקף מהשירים מופיעה בשיר הבא "רגיל" בעמ' 11, (הכוונה לקפה רגיל, ומי יודע אם רגיל זה נס או שחור או הפוך?)
"בבוקר טוב אני נכנס / כשחדשות רעות / על שולחנות מפוזרות / ואין מקום לשבת".
בית הקפה מצטייר כמקום מפגש ללבבות הבודדים, בחיפוש אחר שותפים לדון איתם על המצב הרע שמסביב, וספק אם הנכנס למקום, שבא כדי להפיג את הבדידות, יוצא במצב טוב יותר. ולמרות שהדמויות מתחלפות מדי בוקר, מגיעים לקוחות חדשים, הרי בסופו של דבר מצבם וגורלם זהים לקודמיהם; כמו הקפה שמתחדש כל בוקר, ריחני ומבטיח, וסופו שיהיה דומה לזה מאתמול, מר כלענה ויישכח כמוהו.
על כן, אין פלא שהדמויות, כמעט כולן, הן חסרות שם, חסרות אפיון ממשי, הן מייצגות את הכלל, את הגורל האנושי כולו, את הבדידות האין סופית.
הקפה במשמעות כפולה
השימוש במקום ההתרחשות כבית קפה מאפשר שימוש במילים היכולות לקבל משמעות כפולה כמו "קפה מר" שהוא סמל לחיים, או "קצף" שמסמל את התוספת המענגת שבשתייה / בחיים, או במונח "הפוך", שגם הוא דו משמעי בנסיבות אלה.
לפעמים, כשכבר מופיע אפיון, הדברים נאמרים בצורה ישירה, חדה ופעמים אחדות אף בצורה מרומזת, באמצעות שליטה מיטבית במילה הכתובה:
"ואני שומרת על איפוק / ... ... / הוא ממהר / מהר / שולף מילים חדות / סכיני מילים חותכות." ("האסיר" עמ' 36).
טל מרבה להשתמש בחריזה, בהתאם לכללי שירת הטרובדור, אך גם כדי להקל על הקריאה, על המצב האנושי, כי הרי חריזה ושירה מלוות אותנו עוד מינקות ומשנות ילדותנו בגן. החריזה מאפשרת לחלוף על פני המציאות, והמצלול והחריזה יחד עוזרים להתמודד עם החיים, כאשר הם נבלעים לתוך המוּכר. הצליל מתנגן בראש בקלות יותר ואינו מחייב להיעצר ולחשוב על כל מילה. לצורך זה, הכותבת אינה מקפידה על כללי התחביר, מחליפה מיקום בין המילים למען החריזה והמצלול. למרות שדבר זה איננו שגור בשירה החדשה, דווקא בשיריה של טל אנו נשבים בקסם החריזה, והדגש שהיא שמה על מילים מסוימות בדרך זו. היא כמו רוקדת עם השורות טנגו, שני צעדים לכיוון אחד ואחד לכיוון האחר. אנו מקשיבים מעט, נכנסים למצב הרוח של מוסיקת רקע כמו באולמות מופע, וזורמים איתה ועם המילים, מבלי לשים לב לאילוצים שהכותבת כופה עלינו. בסופו של דבר אנו מלווים אותה, כמו שאהבו פעם להביט ולשמוע את הטרובדורים.
עוד דבר אנו מחוייבים להזכיר: את סיומות הפואנטה בשירים אחדים. כך זה בשיר "הבית הישן" בעמ' 12,
"ריחם כריח קפה טרי ומעודן / קפה שזה עתה נטחן." או בשיר "קנאה" בעמ' 13, בשורה האחרונה על רצונה ב"שלמות אישית", וכן בשיר "חג אהבה שמח" בעמ' 22, בשורות הסיום
"ובעיר הסודית שבי נרגעות / כל רוחות / האשמה.".
גרפיקה שתואמת את התוכן
אי-אפשר לסיים מבלי לציין שהאווירה האופפת את הספר, מקבלת השלמה אחרונה על-ידי הגרפיקה שבו, שתואמת את התוכן. העטיפה כוללת תצלום של שולחן עליו מפיות ופולי קפה. המפיות מופיעות כדי לנגב את השאריות שנותרו על הפנים לאחר השתייה שמוגשת לנו.
פולי הקפה המסמלים את מקור הקפה, המשקה העממי שמלווה את כולנו יום יום והוא עצמו מסמל את המצב הקיומי במכלול שירי הספר.
המפה משובצת, כמו החיים, ריבועים ריבועים, כאילו אומרים שכל אחד מהלקוחות הנכנסים למקום, לבית הקפה, נראים אותו דבר כמו קודמיהם, וכנראה, כמו שאמרתי קודם, אותו גורל צפוי להם, במסגרת הריבוע המתאים לכל לקוח.
מה שמלווה אותנו, לאורך כל הקריאה של הספר, לאורך כל הדרך, לאורך כל היום, לאורך כל החיים, זה ספל הקפה, ולכן טוב נעשַׂה ומתאים מאוד לספר זה, שמספרי העמודים מעוטרים באיור קטן של ספל קפה, סמלי ומדגיש את המצב.
הדברים האלו משותפים גם לשאר חלקי הספר, אומנם בתוספות קלות וייחודיות בכל פרק, ובכך יוצרים ספר אחיד, מתוכנן היטב, מעוצב, יצירה עגולה ושלמה, קונקרטית, ברורה, המביאה באמצעים פשוטים מצב מורכב.
שירים מינוריים הפורסים לפנינו את בסיס החיים, את הגורל האנושי הקשה והאכזר, את הבדידות שהיא הגורם האנושי המאחד.
יחד עם זאת, באמצעות דו-המשמעות המילולית, השימוש הנבון בשפה, אנו מגלים גם מעט תקווה המאפשרת לשרוד ולהמשיך הלאה (עמ' 43, "מחלקת סוכריות"):
"משאירה בספלה / הלגימה האחרונה / ומחלקת סוכריות / סיבות עטופות ומתוקות / לאהוב את החיים".
הספר הזה, הכולל בתוכו מרכיבים שונים, ומערבב אותם עד לקבלת הקצף, או האין-קצף שעל הקפה, בדיוק כפי שהמשוררת עושה גם במופעים שלה, וכך גם קורה בערבוב החיים, ולכן הספר והמופע - יש בהם עדיין את הסיבות המתוקות לאהוב את החיים, ולמרות הקשיים להמשיך ולדבוק בהם.
טל איפרגן - קפה בלי קצף, הוצאת "פיוטית", 2010, 48 עמודים.
