עד כמה לא החשיב האיסלאם האמיתי את ירושלים, ניתן ללמוד מהעובדה ההיסטורית המוצקה, שירושלים הייתה אחת הערים האחרונות שנכבשו בעת הפלישה לסוריה, אחרי מות מוחמד. היא נכבשה על-ידי קצין זוטר. העיר ירושלים לא הפכה עם הכיבוש, לבירת הפרובינציה החדשה פלשתין. כובשיה הערבים כינו אותה איליא, כלומר נוסח ערבי של השם הרומי שנתנו הרומאים לירושלים, איליה קפיטולינה. העיר גם לא הפכה לעיר מחוז. היו אלה קיסריה ואחר כך רמלה, ולא ירושלים. זו האמת.
לאורך מאות בשנים, לאחר מכן, מוזכרת ירושלים בכתבים ובמקורות מוסלמיים כבית אל מקדס (בית המקדש), עד אשר זהו שמה המקורי בפיהם של מאמינים מוסלמים. זו האמת.
הרעיון של קדושת ירושלים, במסורת הערבית, הינו מאוחר מאוד, ומתחיל בשלהי המאה השביעית, והפך משמעותי בעקבות האמיר הטורקי של מדינת מוצול-חלב. המשיך בכך בנו של זנגי, נור אלדין. החליף האומיי עבד אל-מלכ הקים בה, אחר כך, את מבנה כיפת הסלע לתפילות יחיד, ובנו אל ווליד הקים את מסגד אל-אקצה לתפילות ציבור. מטרתם הייתה להפחית מחשיבות העלייה לרגל למכה, שהייתה בחסות יריביהם, חסידי החליף השיעי עבדאללה אבן אל זובייר.
כלומר, חשיבותה של ירושלים היא בעיקר כמרכז פוליטי דתי חלופי למכה, וכהצהרת ניצחון מוסלמי. מאותן סיבות החליט הסולטאן צלאח אל-דין גם הוא לחזק את מעמדה של ירושלים.
מכיוון שהשיקולים לקידום מעמד של ירושלים היו בעיקר מסיבות פוליטיות מוסלמיות פנימיות, ירד מעמדה של ירושלים עם דעיכתם של המנהיגים הנ"ל, והתעורר מחדש רק לאחר מלחמת ששת הימים.
אוהבי אום כולת'ום, יתנערו ממנה וממורשתה, כשיגלו כיצד השתמשה לרעה באמנותה ובהיותה ידוענית, בכדי להניח את הזרעים לעלילת הדם השקרית המודרנית, 'אל-אקצה בסכנה'. בשירה השקרי 'שלוש ערי הקודש'. בבית השלישי הנוגע לירושלים היא קוראת לג'יהאד על ירושלים.
בקוראן, אין ירושלים נזכרת כלל בשמה. לאחר בריחתו של מוחמד ממכה למדינה (ההיג'רה), בשנת 622, הוא החליט לצוות על מאמיניו, לפנות בתפילתם לירושלים, זמנית, למשך 16 חודש. מטרתו הייתה לשכנע בכך את השבטים היהודיים במדינה, להתאסלם. משנכזבה תוחלתו זו, הוא קבע את כיוון התפילה (הקיבלה) אל הכעבה במכה. זו הסיבה היחידה לכינוי המוסלמי של ירושלים, כ'קיבלה הראשונה'.
במסורת המוסלמית הייתה ירושלים שלישית במעלה ובחשיבות אחרי מכה ואחרי מדינה, עיר המקלט של מוחמד ומאמיניו, מפני הרדיפות במכה. העלייה לירושלים אינה מזכה את עולי הרגל אליה בתואר חאג' כמו למכה, אלא רק כזיארה. ולכן, מוזרה הבדיה של כמאל ריאן המכונה שיח', מהפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית הישראלית, כאילו אל-אקצה הוא כביכול שני בקדושתו, אחרי מכה, אך לפני מדינה.
סיפורי אלף לילה ולילה
השינויים שערכו מוסלמים שקרנים בהיסטוריה המוסלמית האמיתית המתועדת, כללו את שינוי גילו של מסגד אל-אקצה אל התקופה הקדם מוסלמית. על-פי הטענה המופרכת של מוסלמים שקרנים אלה, היבוסים הם כביכול שבט ערבי קדמוני, שנדד כביכול מחצי האי ערב עם הכנענים, כ-3,000 שנה לפני הספירה הנוצרית, ולכן כביכול הקדימו הערבים את נוכחותם בארץ ישראל לפני בני ישראל והנוצרים.
ערבים שקרנים המציאו בדיה לפיה מסגד אל-אקצה נבנה כבר על-ידי האדם הראשון ו/או אברהם אבינו, לפני 4,000 שנה, 40 שנה לאחר שבנה את הכעבה במכה עם בנו ישמעאל. לפי שקריהם, שלמה המוסלמי בנה את את מתחם אל-אקצה, שהוא מסגד מוסלמי. סיפורי אלף לילה ולילה.
לפי שקרנים ערבים ומוסלמים הנוכחות היהודית בירושלים הייתה קצרת ימים (70 שנה לכל היותר) ולכן אין זה בסיס לריבונות יהודית על ירושלים. שלמה הוא דמות מוסלמית קדמונית, שבנה בסך-הכל חדר תפילה אישי ובית מקדש יהודי לא היה ולא נברא. לפי שקרנים ערבים ומוסלמים הכותל המערבי הוא אתר מוסלמי קדוש, וכל הזיקה היהודית אליו אינה קיימת כלל וכלל.
לפי הנהגת הרשות הפלשתינית וערבים ומוסלמים שקרנים, אין כל זכר למקדש היהודי, והוא אגדה והמצאה וזיוף היסטורי, ולא היה ולא נברא. ערפאת עצמו, כשקרן פתולוגי, אמר שבית המקדש היהודי לא היה קיים בירושלים, אלא בתימן, ושהוא ראה אותו במו עיניו.
שקר ערבי ומוסלמי, לפיו מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית, ושאין קשר בין היהדות והיהודים להר הבית ולירושלים, ושארץ ישראל אינה אלא ארץ ערבית ומוסלמית, מוצג במלוא חרפתו כשמעמתים אותו מול מקורות ערביים קלסיים.
מוציאים שם רע לאיסלאם
ניתן להיווכח בשקריות טענות ערבים ומוסלמים כנגד עצם קיומו של בית מקדש יהודי, כשמעיינים בין השאר, בכתבי הגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל מקדסי, מהמאה ה-10, ובכתבי חכם ההלכה האירני אל מסתופי, מהמאה ה-14. כך כשמעיינים בשירתו של ג'לאל אל דין אל רומי מהמאה ה-13. את האמת פרסם, אבו בכר אל ואסטי, דרשן מסגד אל-אקצה עצמו, מתחילת המאה ה-11. וכן נכתב מפורשות במדריך המקוצר של המועצה המוסלמית העליונה, משנת 1924, כי אל חרם אל שריף הוא אתר מקדש שלמה, מעבר לכל ספק.
היסטוריון ערבי, עארף אל עארף, לשעבר ראש עירית ירושלים המזרחית, כתב מפורשות כי מקום אל חרם אל שריף הוא על הר המורייה המוזכר בספר בראשית, שבו היה גורן ארוונה היבוסי, שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, ששלמה בנה בשנת 1007 לפני הספירה הנוצרית. הוא כותב מפורשות ששרידי המבנים מתחת למסגד אל-אקצה הם מתקופת שלמה. וכן, מציין כי אתר 'מערת צדקיהו' נקרא גם 'מחצבת שלמה', מכיוון שדוד ושלמה חצבו ממנה אבנים לבניית בית המקדש. בספרו 'ההיסטוריה המפורטת של ירושלים' הוא כולל את הכותל המערבי ברשימת המקומות הקדושים ליהודים בירושלים.
על-פי הכתבים המוסלמים המקוריים, הכותל המערבי, המכונה בפיהם 'אל בוראק', אין כל קדושה מוסלמית. המוסלמים מעולם לא התפללו שם ומעולם לא בנו בו אתר תפילה. הכותל המערבי כלל אינו מוזכר כמקום קדוש מוסלמי בספרים ובמדריכים רשמיים מקוריים של אל חרם אל שריף מטעם הוואקף המוסלמי. הוא אינו מוזכר כמקום קדוש באנציקלופדיה של האיסלאם. הוא גם אינו מזוהה בה כמקום קשירת אל בוראק, סוסו של מוחמד.
הנה כי כן, שוב ושוב מתגלה פרצופם האמיתי של ערבים ומוסלמים שקרנים, הקוראים לעצמם מנהיגים מוסלמים. הם מוציאים שם רע לאיסלאם המקורי, לאומה הערבית הכבירה, וממציאים למעשה דת חדשה שניתן לכנותה דת השנאה ועם שלא היה ולא נברא.
ראש השקרנים והרמאים המסיתים כיום הינו הסוני המכונה שיח' ראאד סלאח, שמכנה את עצמו שיח' אל-אקצה ובכך מבזה את קדשי האיסלאם והאומה הערבית, המזדהה לחלוטין עם אירן השיעית.
ראאד סלאח הוא ממשיכו של פושע המלחמה המופתי הנאצי, חאג' אמין אל חוסייני, מסית פרעות תרפ"ט, יוזם המרד הערבי, יועץ
אדולף אייכמן והיטלר ומפעילי מדיניות ההשמדה של יהודי אירופה. מקים הדיוויזיה המוסלמית בשירות האס-אס ביוגוסלביה. יוזם הרעיון להפציץ את תל אביב. המסית את עירקק ותימן להשמדת יהודים. בתימן לא הצליח וגורש ממנה. מתכנן המשרפות הענקיות ליהודים בעמק דותן, בקרבת שכם, דוגמת אושוויץ.
האיסלאם האמיתי והאומה הערבית והעולם כולו חייב לבוא חשבון עם מוסלמים מזוייפים וערבים שקרנים.
