כמו טקס דתי יפה, חוזר ומתעורר פעמיים בשנה הוויכוח המסורתי על שעון הקיץ, עם כל השירים והמזמורים הנהוגים לעדת החילונים מזה ולעדת הדתיים מזה. שעון הקיץ מתחיל לפי מנהג עדות החילונים בתאריך לועזי ולא מתחשב בליל הסדר (ואז הדתיים מתרגזים), ומסתיים בנוסח עדות הדתיים על-פי הלוח העברי ובהתחשב ביום כיפור (ואז החילונים מתעצבנים).
מאז נחקק החוק הזה, יש סדר ויש קביעות ואין התערבות של פוליטיקאים, והכול זורם ומתוכנן. כל עדה יודעת מראש מתי יחול שבוע הוויכוחים המסורתי, וכל עורך ומפיקה רושמים להם בפנקסם להתעדכן בפרטי ההפגנה (ואם אין, לנסות לדחוף שתהיה ותצטלם יפה), לשלוח כתב וצלם, לראיין את החרדי הרהוט מול הדוקטור מחופש הדת והמצפון, ולתרגל הרמת גבה בזווית תימהון.
אבל האמת היא שחוץ ממסורת נאה שכבודה במקומה, אין פה באמת ויכוח בין דתיים ובין חילונים אלא בין הישנים בלילה ובין הישנים בבוקר. מי שיוצא בשש בבוקר לעבודה יודע שכבר נגמר הקיץ כי הוא קם ממיטתו בבוקר בחושך וצריך להדליק אור בבית כשהוא מתארגן לצאת. כבר מזה כמה שבועות הוא יוצא לעבודה ומחכה בחושך לאוטובוס שנוסע בבוקר באורות דולקים כי חושך בבוקר. מי שיוצא בשש בבוקר לעבודה או לתפילה לא צריך לשאול מה נהוג בשוודיה ומתי מזיזים את השעון בצרפת, ולא מתפלסף על השאלה מה פתאום חורף הרי עדיין חם נורא, ואפילו לא שואל מה יהיה ביום כיפור. הוא פשוט רואה בעיניים שכבר הגיע זמן חורף: חושך בבוקר, ורק אם יזיזו את השעון יחזור המצב הנורמלי: ישנים בחושך וקמים באור.
אז למה שני הצדדים מתווכחים בלהט על השאלות השוליות כאילו אין טבע ואין עולם בחוץ? כי כל הכותבים והמרואיינים והפוליטיקאים ואנשי הרוח משני הצדדים, כולם שייכים לזן הישנים בבוקר. אין להם מושג איך נראה העולם בחמש וחצי או בשש בבוקר. ומצד שני לאנשי הצווארון הכחול הישנים בלילה וקמים בבוקר, ולמענם מזיזים את השעון, אין חברים בתקשורת ואין מפיקות שמזמינות אותם לראיון באולפן.
ואולי התאריך בכלל לא נקבע בגלל יום כיפור אלא בגלל שיהודים אוהבים להתווכח על ענייני דת (כי אצלנו האפיקורסים והחילונים קנאים לחילוניותם לא פחות משהדתיים קנאים לאמונתם), ואין ימים מתאימים להתעוררות דתית יותר מעשרת ימי תשובה.
