המדרש המתענג תמיד על ההתבוננות בבני האדם המאכלסים את כוכב ארץ, יודע לספר (במדרש רבא, ח') כי בשמיים סערו הרוחות בפמלייתו של הבורא כשנודע להם מפיו כי הוא מתכוון לברא את האדם. לאמת, מעמדו של הקדוש מברוך הוא היה נעלה מכל וכוחו וגבורתו לא היו מוגבלים לא על-ידי מלאך, ולא על-ידי שרף, ולא על-ידי שום חבורה גדולה או קטנה של אראלים. שמיים וארץ נבראו בראשית במאמרו שלו לבדו, ב"ויהי", ופמליה של מעלה קראה בתוכה, זה אל זה "קדוש, קדוש, קדוש" ושוררה "מלוא כל הארץ כבודו" בהתפעלות שלמה ומאחדת.
אך כשעלתה לפניו יתברך לברא האדם במאמר פיו, עצר כביכול בעד עצמו וכמו נתייעץ, עם מלאכיו והציע להם בלשון רבים, "
נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א', כ"א) ולו כדי ללמד דרך ארץ ומידת ענווה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן (על-פי רש"י). יוצר כל אינו פטור לרגע מטרדות פדגוגיות... מיד קמה מהומה. הפמליה המעריצה והמהללת נעשתה פמליה לעומתית.
"בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" שאמר הקדוש ברוך הוא, עוררה בה חששות ואולי אפילו חשדות. "אמרו לו, המלאכים לאדון הכל, אדם זה מה טיבו? אמר להם: צדיקים עומדים ממנו... ולא גילה להם שהרשעים עומדים הימנו, שאילו גלה להם שהרשעים עומדים הימנו לא הייתה מדת הדין נותנת שייברא" (שם).
אילולי הדבר כתוב, אי-אפשר לאומרו. הקדוש ברוך הוא, אפילו בשיחה שאינה מחייבת את עצם החלטתו לברוא את האדם, חושש לומר למשרתיו המקיפים אותו כי האדם שייברא הוא אדם של סתירות, אדם שרק בידו מכל בריה נבראת סגולת הכוח להביא חסד וצדקה לעולם, אבל רק הוא מכל בריאה חלש עד להחריד ויכול להיכשל בהולדת דורות של רשע ושל עוון. הוא מוליך את מלאכיו שולל. הוא לא מגלה להם את שהוא יודע. אבל הפמליה אינה משתכנעת.
היא יודעת כי המשמעות של
בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ היא כי היצור העומד להיברא יהיה יצור בוחר, יצור שיהיה בן-חורין לצאת מצומת חייו אל דרך הישר כמו שהוא יהיה בן-חורין לצאת מן הצומת אל דרך חטאים. "נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא"! אלה מגייסים את האמת ואלה את החסד, אלה את השלום ואלה את הצדק. "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פ"ה, י"א).
הפולמוס סוער. "חסד אומר ייברא! שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל ייברא! שכולו שקרים, צדק אומר ייברא! שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל ייברא! שכולו קטטה". אין הכרעה בפולמוס הזה. כל כיתת מלאכים צודקת. האדם יבוא אל העולם כיצור היחיד בבריאה המוכן להמית עצמו בהגנה על האמת ועל הצדק. אותו אדם יבוא אל העולם כיצור היחיד המוכן לחיות כדי להמית וכדי להרבות מריבה.
"והנה טוב מאוד"
המלאכים אינם מסוגלים לשאת יצור של סתירה. או ייברא מפני שהוא מאיר. או אל ייברא מפני שהוא מחשיך. יצור שהוא אורות וצללים, עליות ומורדות, שיאים של טוב ותהומות של רוע - לאדם כזה אין מקום בלוגיקה השמיימית. האלוהים הבודד מכריע את הוויכוח שלא היה לו כל סיכוי מלכתחילה. הוא אינו משגיח בניצים ובורא את האדם, כמות שהוא, על כל סתירותיו ומתבונן בסיפוק - אם יש סיפוק או אי סיפוק במרומים "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה
וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', ל"א).
עם בריאת האדם תמה בריאת העולם. המלאכים למעלה עוד מתווכחים, אבל הקדוש ברוך הוא, אומרים חכמים באותו מדרש, מרוצה.
"וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" הוא פסוק מוצפן. בחילופי מיקום, אותיות מ.א.ד הן אותיות א.ד.ם ועתה אומר הפסוק
"והנה טוב אדם"! על סתירותיו. על חולשותיו. אמת שלו מארץ תצמח. מלמטה.
בשמיים בהם מולכת האמת מלכות קיסרית שאין עליה עוררין, אין לאמת כל רבותא. אבל כשהיא עולה מן הארץ, ממקום בוצה, ממקום בולענים, ממקום מאבקי כוח על שררה ועל ממון ועל בכורת אידיאולוגיות מוחלטות, כשהיא בוקעת מבין תאי כלא של שווא והשתקות מאיימות של כדי, אמת שעולה משדה שלטון השקר - אמת מצולקת מלחמות כזאת היא האמת בה בוחר האלוהים שחותמו אמת טהורה.
"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פ"ה, י"ב) "בזמן שדין אמת מארץ תצמח אז צדק משמים נשקף" אומרים חכמינו (מדרש תנחומא, שופטים סימן ו').
הסתירות אינן ממוטטות את האדם. הן הופכות את בחירתו באמת למאבק הרואי. הן כופות על השמיים את יראת הכבוד לאמת הצומחת מן הסתירות.
"סוף דבר הכל נשמע"
הדים למאבק השמיימי הזה יש במאבק שנערך דורות הרבה לאחר מכן על הארץ. אחרי חורבן הבית, כשנחתמה הנבואה, היו חכמי ישראל מכונסים לקבוע אלו ספרים יהיו לבית מקדשו המיטלטל של העם היהודי. הם בחרו בכ"ד ספרים, בתורה, בנביאים, ובכתובים ועשו את האסופה הזה לספר הספרים של עם הספר. אבל היו בין החכמים כיתות כיתות כמו בפמליה של מעלה. הם התבוננו בספר קהלת ונתמלאו חרדה. התלמוד (שבת ל', ב') רושם בפרטי הכל של הדיון הגדול הזה, "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה". הם חששו פן לנים להם בין הסתירות מצעי כפירה.
"לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי
מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה
מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב', ב'). גם שחוק, גם קלות ראש, וגם הסתייגות מחמירת פנים מן השמחה, גם הטוב בעולמות גם הרע בהם? גם
"טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (שם ז',ג') וגם ההרהור המוביל אל גבולות ההדוניזם "
וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ..." (שם ח', ט"ו), וגם מעין סיכום חיים בו נאמר "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ" (שם ז', ט"ו) ולעומתו סיכום האמונה כי "...וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (שם י"א, ט'), גם קריאת ההתפעלות מן התקווה כגורל החיים "
וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (שם ז') ובה בעת מסקנת הייאוש "וְיִזְכֹּר אֶת
יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ
כָּל שֶׁבָּא הָבֶל" (שם, י"ב).
קשה עד למאוד מאוד היה להם לחכמי ישראל להנחיל לדורות בחותמת אישורם את הספר המקדש את הסתירה, המעודד את הספקנות, המיטלטל בין האורות לבין הצללים. מה שהכריע את הכף הוא
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (שם י"ב, י"ג), החוכמה, המסקנה העולה מן הסתירות, השיבה הביתה אחרי כל הקרבות, הפקפוקים, הספיקות, החיים.
"זֶה כָּל הָאָדָם".
בחול המועד של סוכות, מיד אחרי תום שנת השמיטה, היו הכוהנים מגישים לו למלך ספר תורה, והוא, מיושב על גבי במה פשוטה של עץ, היה קורא באוזני כל ישראל, האנשים, והנשים, והטף, את דברי התורה להזכירם לקיים כל חייהם את החוקים והמשפטים וללכת בדרך הישר והטוב. גם המלך שלמה ישב שם בשנות מלכותו, והחכם מכל אדם, שבע הקרבות והעליות והמורדות, קרא במעמד בני עמו את תורת משה מסיני וסיכם באוזניהם כבווידוי וכבצוואה "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". בשבת חול המועד, אנו קוראים בקהלת שלו, שחכמי ישראל הכשירוהו לאמור,
"עלו מתוך הסתירות, התרוממו מתוך הניגודים. הם כאן מימי עולם, הם נשמעים, הכל נשמע, ובואו עתירי קרבות נפש אל היראה ואל המצווה".
