בעקבות פרשת האזינו

לפנינו דבר שירה של אדם, שקנה את חייו ברגע של חסד כאשר נמשה מאימת כיליון, נמשה מאימת מוות, המצפה לו בתחתיות נהר. עתה הוא ניצב טרם פרידה מחיים עשירים ורוויי מעש. שירת פרידה של אדם העולה אל "הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב", מנגד הוא רואה את הארץ, שאליה הוא לא יבוא, כי נאמר לו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָה לֹא תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ..." (דברים ל"ב 50-52). מוענקת לנו שירה של אדם העומד "מִנֶּגֶד", שם על הר נבו, הוא שח לנו הקוראים את הטקסט - אתם חייבים לעצור!!! כל צעד במעלה הר נבו הוא בבחינת קריאה לנו לעצור ממירוץ החיים, לקיים חשבון נפש, להתמודד עם סופיות החיים ולהפנים כי לא לעולם חוסן. חיינו נתונים בסד של מוגבלויות וסופיות. השלמה עם המגבלות השירה - הנאמרת לעם טרם עליית משה אל פסגת הר נבו כדי להיאסף אל עמיו - היא למעשה קריאה לנו להשלים עם אי הגשמת כל הציפיות בחיים. כבר לא נממש את כל החלומות ולא נגשים כל מה שרצינו. כן, חובה להשלים עם מגבלות גוף ועם גבולות כוח ויכולת. ההפנמה של ההכרה, שאיננו יכולים לחיות לעד ולהספיק הכול, מחייבת אותנו גם להפנים ולאמץ את הראייה, שכל עוד אנחנו חיים, עלינו להיות נחושים לממש בחיינו חברה המבוססת על אדנים של צדק חברתי, חברה המבוססת על ההון אנושי ולא על ההון כתכלית לכל. ולסיום, כל עוד אנחנו נהנים מהזכות לחיות, חשוב לאמץ את התביעה כלפינו במגילת "קהלת" - מגילה אותה אנחנו קוראים בחג סוכות - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (שם ט' 18). קריאה לא להשתית את חיינו על כלי קרב, אלא על דיאלוג של שלום, כי "טוֹבָה חֶכְמָה מִגְּבוּרָה" (שם 17). כל עוד אנחנו חיים, עלינו לא לשים את כל יהבנו על חוסן ועוצמה צבאית. עלינו לשנן את המלים, המחייבות אותנו לתת להם ביטוי בחיינו - טובה החכמה מהגבורה ומכל כלי הקרב, יהיו גם כלים מגורענים.