ביום שלישי שבתחילת חול המועד סוכות נסעתי כדרכי, מדי שנה, ללטרון לטקס לזכרם של חללי חטיבה 060 במלחמת יום הכיפורים. בדרך הקשבתי לחדשות שכללו מספר ידיעות שהחזירו אותי 39 שנים ויותר לאחור. החדשות נפתחו בהודעה על הלוויתו של האלוף במילואים, אברהם אדן "ברן" מי שהיה מפקד גייסות השריון בימים ששרתי כשריונאי בשרות סדיר. גם כחייל, די טירון, השתתפתי במשמר הכבוד בטקס חילופי מפקדי גייסות השריון בקסטינה. הטקס בו קיבל ברן את שרביט הפיקוד מהאלוף ישראל טל. לא פעם גם בא ברן לבקר בבית הספר לשריון בו שירתתי כמדריך תותחנות טנקים ואף התרשם מעזר אימון של צריח טנק פטון פתוח ושקוף שבניתי יחד עם חנן יששכר ששירת לצידי. אם בענייני בית ספר לשריון עסקינן הרי שבאותה מהדורת חדשות נמסר כי רב סמל בכיר (אני מקווה שאני מדייק בתואר) עשהאל הלך לעולמו. אני הכרתיו כ"סוס הלבן" , רס"ר בית הספר לשריון בג'וליס. דמותו התמירה, שערו הלבן שבצבץ מתחת לכומתה המבריקה בשחור, מדיו המגוהצים, ידי אומן, מבטאו המעט משונה והתנהלותו המפחידה והאצילית כאחד עמדו שוב לנגד עיני. כמעט לאורך כל שירותי הסדיר ראיתיו מדי יום ואגב השתדלתי שעינינו ייפגשו פחות ככל שניתן. הוא, אולי יותר מכל אחד אחר, החדיר בי את חשיבות השמירה על המשמעת בחייו של טנקיסט. ליתר דיוק בשמירה על חייו של הטנקיסט.

כבוד שעדיף היה לוותר עליו

כך , כאשר כולי באווירת השריון ממרחק של עשרות בשנים, הגעתי למפגש השנתי של עמותת לוחמי חטיבה 600 בלטרון. מזה שנים אנו דואגים לזכור את חברינו. להזכיר את פועלם ואת גבורתם. 119 לוחמים איבדה החטיבה. אין חטיבת מילואים שאיבדה יותר. סוג כבוד שעדיף היה לוותר עליו. רק השתחררנו משרות סדיר. רובנו בוגרי מלחמת ההתשה. טנקיסטים לעילא ולעילא. כולם בעלי ניסיון תחת אש. גם הטנקים שלנו היו החדישים בצה"ל. חטיבה יחידה עם טנקי M60 A1 . כך גם היו המשימות. קשות ומורכבות. בראייה לאחור, לא בטוח שכולן הגיוניות והכרחיות. אבל כל אלו לא השפיעו כהוא זה על איכות הלחימה, על המקצועיות בהפעלת הטנקים, על אומץ הלב. הטקס, כדרכם של טקסים, נראה לי בחלקו קצת מצחיק כמו זה של שורת החיילים במדים. חיילי החטיבה היום, העבירו בצעידה צבאית מהוקצעת את סמל החטיבה החדש במקום זה שהיה בשנים האחרונות. אומנם הייתי שותף למהלכים שהביאו להחזרת סמל החטיבה המקורי לדש המדים של החיילים היום אבל הטקס, בכל זאת, העלה גיחוך פנימי אצלי. מעולם לא הייתי חסיד מסדרים צבאיים. אולי, אפרופו הרס"ר עשהאל, העובדה שהייתי מפקד משמר כבוד בג'וליס בחתונה של אחד המפקדים עם בחירת ליבו (כתבת לאישה, דליה בן ארי) תחת עינו הצופייה של עשהאל הביאה אותי לכך.

חסרות איתנו לפחות עוד 4 מכוניות

מפגש החברים היה כמובן המרגש. פגשתי את חברי אריק ברנדס וסמי לאונוב ששרתו עימי במדור תותחנות. את גידי גולומב ממדור תותחנות שלא ראיתיו מאז המלחמה. כך גם שוקי וייס. חסרו לכולנו מוטי קורב, זאביק אורפז ומשה מילדינר חיו איתנו, נשמו איתנו, הדריכו אתנו , לחמו לצידנו ולא חזרו. פגשתי, כרגיל, את דני קריאף. סמל שהיה מפקד מחלקה במלחמה. במילואים התקדם לסגן אלוף. חי את מלחמת יום הכיפורים , עד היום. את עופר עידן, פרסם ספר על הלם הקרב שלו. את עובד המג"ד ועוד. בטקס האזכרה נשא דברים רוני לניאדו מטירת הכרמל. אחיו של נחום "יוקי" לניאדו שנפל. שנה תמימה היה לניאדו נעדר עד שנקבע כחלל. גם הוא שירת לצידי בבית הספר לשריון. דר' יונה קיטאי הדליקה נר זיכרון. אחיה, מרדכי אילן קיטאי נפל לידי בטנק. הוא פיקד על הטנק, חדור במוטיבציית על. קיבוצניק מנווה ים עם ציונות ואחריות של פעם. הכרתיו ימים ספורים בלבד וגיליתי איש מדהים. עם איכויות בלתי שגרתיות. ערכי, אמיץ , מקצוען וחבר. לימים נרצחה אחותו שוני ילדיה באוטובוס הדמים בכביש החוף. אחד סיפר , פתאום, על אריאל ווינר , קצין יפה תואר שנפל, אחר הזכיר את התאומים גורדון, על-ידי עמדה אישה שעל חולצתה השם סידרר. אני מניח שזו בת משפחה של נפתלי ששירת עימי בג'וליס ונפל לצידו של אחיו אשר ששירת כקצין שריון. ועוד ועוד. לקראת ערב יצאתי מלטרון ונכנסתי לרכבי. שמתי פעמי לקחת את נכדותיי רומי, לי ים ויהלי יחד עם רעייתי לטיול באזור הכנרת. טיול שאת מועד יציאתו דחינו לשעת ערב בגלל הטקס. כשישבו מאחורי במכונית - חגורות כמובן- חשבתי שיכולנו לצאת לפחות בעוד 4 מכוניות. זו של מילדינר ונכדיו , זו של מוטי ונכדיו, זו של אורפז וזו של אילן קיטאי. את כולם לקחה מלחמה ארורה שהיום, יותר מתמיד, ניתן לחשוב, שאפשר היה למנעה.