הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים זוכה להתאוורר מדי שנה, לקראת יום כיפור. ערב יום כיפור, יוצאים לאור ספרים העוסקים ב"מחדל", ומגיעים לידיעתו של הציבור באמצעות התקשורת. האם יש בכוחם לעצב מחדש את האופן שבו הציבור "זוכר" את המלחמה? האם יש בכוחם לקבוע כיצד זכר המלחמה ולקחיה ישמשו כפרספקטיבה לבחינת אירועים קריטיים במישור הסכסוך הישראלי-ערבי? או לעצב עמדות של חוגים בציבור הישראלי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי? מחקר מתמשך שאני עורכת על הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים מלמד כי מזה עשור ויותר, מלבד ה"מהומה התקשורתית" המתקיימת מידי שנה ערב יום כיפור סביב המלחמה וספרות חדשה אודותיה, ה"מהומה" נמוגה כלא הייתה וזכר המלחמה ולקחיה גווע.
עשרים שנה אני בודקת מיתוסים פוליטיים של מלחמת יום הכיפורים, שנחרתו בזיכרון הציבורי, ואת ההשלכות של זיכרון המלחמה על תגובות הציבור ונציגיו בכנסת, לאירועים משמעותיים במישור הסכסוך הישראלי-ערבי שהתרחשו מאז המלחמה. חקר המיתוסים הפוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים והשלכותיהם על מגמות פוליטיות וחברתיות בישראל (1993-1973) זיכה אותי בתואר דוקטור ב-1997. הממצאים העיקריים
פורסמו בבלוג. המחקר על התקופה מאז הסכמי אוסלו עד ימינו העסיק אותי מאז סיום הדוקטורט. בימים אלו אני מסיימת את כתיבת המסקנות, והמחקר כולו עתיד לצאת לאור כספר, ב-2013 - כשנציין 40 שנה למלחמה.
המחקר רק בראשיתו
מחקרים בישראל ומחוצה לה בודקים מזה 39 שנים היבטים מדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים וההשלכות של המלחמה על הציבור. חלקם מפיצים תכנים של מסמכים שהותרו לפרסום ומנתחים מחדש מהלכים מדיניים שקדמו למלחמה.
קיפניס מעיר כי "את ההיבטים המדיניים ניתן לחקור רק לאחר כ-40 שנה, ולכן המחקר על 1973 נמצא כעת רק בראשיתו" ומוסיף, "המסמכים הרבים הנחשפים, שהיו נסתרים כולם גם מחברי ועדת אגרנט והמחקר העדכני המתבסס עליהם, מלמדים על הדרך שבה הובילו אותנו ראש הממשלה ושר הביטחון אל המלחמה ההיא; הם עשו זאת תוך הסתרת מידע ופרטים חשובים מחברי הממשלה האחרים, מהרמטכ"ל ומראשי המודיעין, ובכך פגעו ביכולתם להעריך נכון את המצב וגרמו לכישלונם". במקביל, מתפרסמים ספרים ומאמרים על "קרבות הבלימה" בחזית המצרית והסורית ומופצים סרטונים והקלטות אותנטיים מהקרבות באמצעות האינטרנט. מה מכל זה מעורר את עניין הציבור? אילו אוכלוסיות מבקשות לקבל מידע חדש על המלחמה שנתפסת, מאז ועד היום, כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל?
ספציפית, חקר הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים מתמקד בשאלות - האם הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים עדיין רלוונטי לימינו כפי שהיה בעבר? האם הלקחים של מלחמת יום הכיפורים ממלאים תפקיד בתפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי בספירה הציבורית? ובעיקר - איזו פונקציה ממלאת התקשורת בשימור הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים - האם התקשורת תורמת לעיצוב מחדש של הזיכרון או, לחלופין - לשיכחה של לקחי המלחמה והסרתם מסדר היום?
ערב יום הכיפורים תשע"ג עסקה התקשורת ב"מחדל" של ההנהגה המדינית דאז, בעקבות מסמכים שהיו שמורים בגנזך המדינה ובגנזך מערכת הביטחון והצבא, שנחשפו לעיני חוקרים ועיתונאים. אלו הובאו לידיעת הציבור באמצעות התקשורת והדיון המרכזי עסק במחקרו של ד"ר יגאל קיפניס, שפרסם את "1973: הדרך למלחמה".
התקשורת כסוכן הזיכרון הציבורי
חגיגת הכותרות, מאמרי הדעה והביקורת על התכנים שנחשפו בספרו ובמסמכים שהותרו לפרסום נמשכה כשבועיים הן בתקשורת הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית ובאינטרנט. הציבור קרא, נרעש ונרגש. רבים צקצקו בלשונם והעלו מחדש את זכר המלחמה, בעיקר אם חוו אותה כלוחמים או כציבור בעורף. התקשורת מילאה תפקיד כסוכן הזיכרון הציבורי גם עבור מי שאינם בני דור 73' והתוודעו למלחמת יום הכיפורים ולקחיה לאחר מעשה. מאות טוקבקיסטים הגיבו לידיעות ולמאמרי הדעה. מה שהוגדר בתקשורת כ"מחדל מדיני" שהתרחש ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גרר בעקבותיו שאלות בנוגע לטיפול הדרג המדיני-ביטחוני בסוגיה האירנית.
ניקח כדוגמה שני מאמרי דעה, האחד -
מאמר הדעה של עקיבא אלדר - עיתונאי בעיתון
הארץ והשני -
מאמר דעה שפרסם אורי הייטנר המפרסם ב"ישראל היום" ובבלוג שלו. כל אחד מהם כותב דעה מנומקת. יחד עם זאת, דעותיהם אינן עולות בקנה אחד. האם התעורר שיח ציבורי בעקבות הדעות הסותרות? האם דעותיהם עוררו מחלוקת מהותית ומתמשכת?
אלדר, עיתונאי ותיק בעל נטייה מובהקת לשלום ולא משנה מה המחיר, כותב שהנרי קיסינג'ר לא הפעיל לפני פרוץ המלחמה מספיק לחץ על גולדה והסכים לסרבנותה למסמך רוג'רס. בעקבות כך פרצה מלחמת יום הכיפורים ולא נמנעה, אם כי ניתן היה למנוע אותה ולהגיע להסדר שלום עם אנוואר סאדאת.
מי שקרא זאת וירד לסוף דעתו של אלדר, ידע להשליך את המצב דאז על ימינו אנו. אלדר שאל, "מה יכתוב ההיסטוריון על ההשלמה של ממשל אובמה עם מדיניות הסרבנות של
בנימין נתניהו בערוץ הפלשתיני? מה יכתוב הפרשן בעוד 40 שנה על הספר "2012: הדרך למלחמה"?". מאידך, אורי הייטנר הכותב אף הוא על ספרו של קיפניס, טוען בראש ובראשונה לסימן שאלה גדול בנוגע ל"כותב הספר" - לטענתו, הספר הקודם שכתב קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת" - "הוא ספר עלוב וחסר כל ערך, מבחינה מחקרית והיסטורית. זהו ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של מחקר היסטורי. כאשר כל הנתונים והעובדות בו מוכפפים למטרתו האידיאולוגית, התעמולתית...
שיטתו של קיפניס בספר זה הייתה התעלמות מכל עובדה ומסמך שאינם משרתים את האג'נדה שלו."
למרות שיש בינינו רבים הזוכרים את מלחמת יום הכיפורים כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל מאז מלחמת השחרור, וכמודל לתפקוד לקוי של השלטון, מסופקני אם מלבד קומץ חוקרים וחלק מהלוחמים, הציבור שרוי במחשבות ובדיון על מה שהתרחש באותה מלחמה. חלפו להם ה"חגים" היהודיים, הציבור חזר לעיסוקיו והעניין של התקשורת במלחמת יום הכיפורים הולך וגווע. מה שמצדיק את הכינוי "מהומה תקשורתית", שהדביקו לשלל הפרסומים הללו.
אמיר אורן ששיבח את ספרו של קיפניס, מאשר זאת, "המסמכים מאשרים מה שהישראלים ידעו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, אבל
אולי שכחו בשני הדורות הבאים ...".
