טיל גרעיני על ניו-יורק

פידל קסטרו הגיע לשלטון בקובה ב-1959, בעקבות מאבקים שניהל נגד השליט הצבאי הנשיא פולחנסיו בטיסטה המושחת, שנשלט מרחוק על-ידי בעלי אינטרסים כלכליים באי ומקרוב על-ידי בעלי קרקעות מעטים שהחזיקו במרבית שטחה של קובה. ב-1961 הכריז קסטרו על המהפכה הסוציאליסטית, ובהמשך דרכו אימץ את תורותיהם של מרקס ולנין, והכריז על הלאמת קרקעות וחלוקתן מחדש. שליט האי, הנמצא 140 ק"מ דרומית לפלורידה, ראה בארה"ב אויב טבעי המאיים עליו ועל משטרו. זו מצידה לא השלימה עם השכן הטרחן ופתחה במאבק פוליטי וכלכלי נגדו. באותה שנה ניתקה וושינגטון את היחסים הדיפלומטיים עם קובה, ובמקביל גורשה קובה מארגון מדינות אמריקה. לאחר שמטוסי B-16 של צבא ארה"ב הפילו מטוסים קובניים, גייסה סוכנות הביון האמריקניית, הסי.איי.אי, פליטים קובניים, אימנה אותם וניהלה פעולות חתירה נגד משטרו של קסטרו. כוח פלישה של שכירי הסי.איי.אי פלש למפרץ החזירים ונהדף על-ידי חיילי קובה. ארה"ב, שהייתה הלקוחה העיקרית של הסוכר והקפה שגידלו חקלאי קובה, אסרה על יבוא התוצרת הקובנית. קסטרו שיגר את מקורביו, אחיו ראול קסטרו וארנסטו צ'ה גווארה, בשליחות למוסקבה, ובעקבות ביקור זה החליטה בריה"מ לרכוש את יבולי הסוכר מקובה בתמורה לציוד תעשייתי וחומרי גלם – בעיקר נפט.

רוסיה הסובייטית, שהייתה נתונה בעיצומה של המלחמה הקרה, ראתה בקובה מאחז רעיוני וכלכלי ובהמשך – מאחז צבאי-אפשרי שיסייע לה לרכוש את ליבם של שליטי אמריקה הלטינית ומקסיקו, שהיו אז בעלי ברית טבעיים של ארה"ב. במשך הזמן התהדק הקשר בין קובה לבריה"מ, ועם התעצמות המלחמה הקרה, הציע השליט הסובייטי חרושצ'וב לקסטרו להציב סוללות טילים בקובה שיאיימו על ארה"ב. קסטרו שהתנגד עקרונית להצבת כוחות זרים בקובה, גם אלה של מדינה ידידותית, הציע במקום זאת לחרושצ'וב לחתום על ברית צבאית בין קובה לבריה"מ. קסטרו חשש כי הצבת כוחות של רוסיה על אדמתו תחליש את השפעתו באמריקה הלטינית. חרושצ'וב לא הסכים ושיכנע את קסטרו ומקורביו כי הצבת טילים בקובה תשמש לא רק להגנת האי אלא להגנת הגוש הסוציאליסטי כולו. לבסוף, בשם הסולידריות הקומוניסטית, הסכים קסטרו לדרישותיו של חרושצ'וב, ובריה"מ פתחה במשלוח מואץ של אוניות עם ציוד צבאי. על-מנת להסוות את המשלוחים, פרסמה קובה בהבלטה כי בריה"מ בונה נמל דייג שאותו תנהל ממשלת קובה, וכי לצורך הקמתו, בריה"מ משגרת מומחים וטכנאים. כמו-כן נמסר כי זו גם תקים בקובה מפעל למיחזור מתכות ולייצור צינורות-פלדה. מיולי עד אוקטובר 1962 הסתובבו בקובה 42 אלף חיילים סובייטיים לבושי סרבלים ירוקים של טכנאים ופרסו קני שיגור וסוללות טילים. ברחובות הוואנה הבירה הם ניצפו כשהם מחליפים אצל הסוחרים מצלמות לייקה ישנות ברום מקומי, שאותו העדיפו על פני הוודקה שלהם, ומבלים במועדוני לילה.

קסטרו טיפח את האשליה כי יוכל לגבור על ארה"ב בעזרת הטילים הסובייטיים, "צעצוע" חדש עבורו, והכריז על הקמת צבא עממי בינלאומי בנוסח הבריגדה הבינלאומית שלחמה במלחמת האזרחים בספרד לפני מלחמת העולם השניה, שתסייע לו בבוא העת. קסטרו סבר כי ניתן לשמור בסוד את בניית בסיסי הטילים והטיל איסור על ביקורים של משקיפים זרים באי. קסטרו וקציני המודיעין שלו לא העלו על דעתם כי התרמית הגדולה תתגלה. ב-23 באוקטובר 1962 מטוסי ביון של ארה"ב מסוג U2 חשפו בצילומי האוויר שביצעו את סוללות הטילים. נשיאה ג'ון קנדי הודיע פומבית כי הוא רואה בהצבת הטילים על אדמת קובה מעשה תוקפנות נגד ארה"ב. קסטרו השיב באותו יום בנאום, שבו כינה את קנדי שקרן ושודד ים והכחיש מכל וכל את הימצאותם של הטילים. זאת כאשר בקובה כבר היו מוצבים 15 משגרים מוכנים לפעולה. כאשר נשאל קסטרו מדוע הכחיש, תירץ זאת כנוהג מקובל בדיפלומטיה הבינלאומית. ב-24 באוקטובר הטילה ארצות-הברית מצור ימי על קובה ושלחה אוניות קרב שעגנו קרוב לכלי השייט של בריה"מ, מבלי לדעת כלל כי אלו נושאות טילים קטלניים. קסטרו הודיע על גיוס כללי של 240 אלף אנשי צבא והציג את העימות עם ארה"ב כמלחמת דוד בגוליית. באיגרת ששלח לשליט בריה"מ חרושצ'וב, הציע קסטרו לשגר מקובה טילים מצויידים בראשי חץ גרעיניים לעבר ארה"ב. קסטרו ציין כי "אנו משלימים עם הרעיון ומבינים שזה כרוך בהכחדה אפשרית שלנו. אנו נשלם את המחיר הכבד מכל, אם קיים סיכוי שבכך ישתחרר העולם מעול האימפריאליזם". העמדה המסוכנת שהביע קסטרו באיגרתו גרמה לזירוז השיחות בין בריה"מ לארה"ב לסיום המשבר, שהתנהלו ללא ידיעתו ושיתופו של קסטרו. חרושצ'וב השיב לקסטרו בנימוס ושלל את רעיון "הפתרון הסופי" של קסטרו, אולם לא גילה לו דבר על המגעים בין שתי המעצמות ליישוב המשבר. ב-29 באוקטובר הודיע חרושצ'וב לקסטרו כי סוכם עם ארה"ב על הסגתם של ספינות הקרב הסובייטיות ושל מערכי הטילים. במקביל הבטיחה ארה"ב לקובה להסיר מעליה את המצור הימי, ולהפסיק את פעולות החתירה נגד המשטר הקובני. כן ניתנו הבטחות נוספות וביניהן החזרת האי גואנטאמו לידי קובה בבוא היום(!). בהכירו את מזגו הסוער של קסטרו, הציע לו חרושצ'וב שינהג באיפוק ובסבלנות. שליט קובה הגיב להודעה זו בזעם, וטען כי ההבטחות האמריקניות אינן מספקות, וכי הוא חש נבגד וכי גאוותו של העם הקובני נפגעה עמוקות.

הנתק האפשרי בין קסטרו לבין רוסיה הסובייטית, עוד לפני שפונו הטילים, עורר את החשש מאפשרות הפיכתה של קובה הנתונה בידי שליטים בלתי אחראיים למעצמת גרעין בן-יום. חרושצ'וב חשש מאובדן השליטה ושיגר לקובה את סגנו אנסטס מיקואין. הארכיב האישי של מיקואין, האיש מספר שניים בקרמלין בזמן משבר הטילים, הגיע במלואו לידיה של סווטלנה סברנסקאיה, מנהלת הפעילות הרוסית של הארכיון לביטחון לאומי של ארה"ב. סברנסקאיה גילתה השבוע כי במו"מ שהתנהל בין קנדי לחרושצ'וב דובר על 42 טילים. למעשה, למרות הסיורים המוגברים של מטוסי הריגול שלו, נכשל המודיעין האמריקני ולא גילה כי היו בקובה יותר מ-100 טילים עם ראשי חץ גרעיניים. לפי יומני מיקואין, חדל קסטרו הנרגז מלשתף פעולה עם בריה"מ בעיצומו של ההסדר על הפסקת המשבר. מיקואין רשם כי מצא את קסטרו עצבני היות שהיה משוכנע כי בריה"מ בגדה בו. בתחילה, ובניגוד להוראותיו של חרושצ'וב, הציע מיקואין לקסטרו להשאיר את הטילים על אדמת קובה בתנאי שארה"ב לא תדע על כך. בהמשך השיחות בהוואנה, הבין מיקואין כי התפיסה של קובה על מלחמה גרעינית שונה מזו של ההנהגה הסובייטית, וכי מסוכן להשאיר את הנשק הקטלני בידי קסטרו התוקפן והנאבק על שמירת גאוותו ולו במחיר השמדתה של קובה ומחיקתה מהמפה העולמית. לכן שינה את עמדתו והחליט כי יש לסלק את מערכי הטילים מקובה, ובהקדם. ב-22 בנובמבר, אחרי מגעים רבים וחילופי אגרות בין קנדי, חרושצ'וב וקסטרו, התקיימה פגישה לילית מכרעת בין מיקואין וקסטרו. בשיחה זו הביע קסטרו את החשש כי הסובייטים ממשיכים להיכנע לתכתיבי הבית הלבן, ושאל את מיקואין אם הוא יכול להשאיר את הנשק הגרעיני בקובה. קסטרו הצביע על כך שהאמריקנים לא ידעו על קיומם של כלי הנשק כולם, שרבים מהם הוסתרו במערות. מיקואין הבהיר לקסטרו כי בריה"מ החליטה להחזיר את הנשק ללא קשר למידע שיש בידי ארה"ב. בהמשך השיחה שיקר מיקואין לקסטרו באומרו כי בבריה"מ יש חוק סודי האוסר של ממשלת הקרמלין להעביר נשק גרעיני למדינה שלישית. קסטרו חזר והתחנן וביקש ש"החוק" יבוטל ולא יחול עליו, אבל מיקואין לא ויתר, והנשק הגרעיני הועמס על אוניות רוסיות שהפליגו מקובה במהלך דצמבר 1962. בכך הסתיים מבצע Anadir של הרוסים שגרם למשבר בין המעצמות. אך המתח ביחסים בין קובה לבריה"מ המשיך לשרור, וקסטרו שמר לה טינה עד סוף שנות ה-70' של המאה הקודמת.

צ'ה גווארה, חברו לדרך של קסטרו, שהיה רופא, עיתונאי ואידיאולוג, מילא תפקידי מפתח בשלטון הקובני, ביניהם כנגיד הבנק המרכזי ושר התעשיה. הוא נקט בפעולות שנועדו לנתק את קובה מבריה"מ, וכשר התעשיה, הכריז על משטר צנע של מוצרי חלב ובשר ועודד ייצור עצמי של מוצרי תעשיה. בראיון עם Sam Russell, נציגו של היומון האנגלי הסוציאליסטי בקובה London Daily Worker שיצא ב-4 בדצמבר 1962, אחרי הודעתו של מיקואין על החזרת הטילים, אמר צ'ה גווארה כי קובה היא "דוגמה מעוררת הערצה של עם המוכן להקריב את עצמו על מזבח האטום, כדי שהשרידים מההרס יוכלו לשמש יסוד לחברה חדשה". לטענת המרואיין, ההסכם שבין אמריקה לרוסיה הסובייטית, שנערך ללא התייעצות עם הקובנים, לא גרם לאנחת רווחה בקובה כי הקובנים היו נחושים להמשיך לבד במאבק נגד האימפריאליזם האמריקני. הוא הוסיף כי אם הטילים היו ממשיכים להיות מוצבים על אדמת קובה, הם היו משלחים אותם לעבר לב ליבה של ארה"ב, ובכלל זה לעבר ניו-יורק. צ'ה גווארה, בעל מנטליות טרוריסטית חסרת מעצורים, הוסיף להיות מקורב לקסטרו במשך שנתיים, עד שהתפוטר ונסע לעודד מהפכות במרחבי אפריקה ואמריקה הלטינית. לבסוף נורה למוות על אדמת בוליביה על-ידי סוכני ביון אמריקניים לפני 35 שנים. אכן, יש בכנס בהוואנה הרבה נושאים לדון בהם, ובעיקר על משמעות החימוש הגרעיני של מנהיגים קנאים עד עיוורון העלולים לסכן את קיום העולם. אולי בין משתתפי הכנס יימצאו בעלי תבונה שימתחו חוט מקשר בין קסטרו מודל 1962 לבין אחמדינג'אד מודל 2012.