הלכה פסוקה בהלכות מדינה נתחדשה בבית מדרשם של אדמו"רי השמאל לפני לא מעט שנים, וכוחה עימה עד עצם היום הזה: משנכנסים חודשי חשוון-נובמבר, ממעטים אחווה ומרבים שנאה.
וכך ניקלע שוב, החל במוצאי השבת הקרובה, אור ליום השנה ה-17, על-פי הלוח העברי, לרצח
יצחק רבין ז"ל, וכלה ביום ב' בשבוע שלאחריו, ה-4 בנובמבר, שהוא יום השנה על-פי הלוח האזרחי, לתשעה ימים של הסתה ומיתקפות משטמה כנגד הימין בכלל והציבור הדתי לאומי בפרט, על "חלקם ברצח רבין, ברצח מורשת רבין וברצח הדמוקרטיה".
פסטיבל ההסתה של השמאל
פסטיבל ההסתה יכלול השנה שתי עצרות (לא די באחת?) בכיכר העיר. מעל כל בימה יטענו בלהט דוברי השמאל למיניהם, עם מבט מזרה אימה בעיניים, כי הלקחים טרם הופקו, ושצריך ליישם את "מורשת השלום של רבין", ועוד מיני בלה-בלה-בלה. הכל תוך ניצול ציני ובוטה של דמי אחינו המנוח יצחק רבין, ראש הממשלה של כולנו, שאילו היה חי עימנו, לבטח היה מתבטל תהליך אוסלו הרצחני והיה נחסך דמם של 1,500 קורבנות טרגדיית אוסלו.
אילו היה לנו ענין עם שמאל אחראי, הוא בוודאי היה מבין שהגירסה הרשמית של פרשת הרצח גדושה סימני שאלה איומים ונקובת חורים יותר משיש בגבינה שוויצרית. אילו היה לנו שמאל רציני, היה עליו לנצל את העצרות הללו לדרישה חד-משמעית, להקמת ועדת חקירה שתיתן לנו פיענוח מוסמך של שאלות יסוד הקשורות ברצח, כמו למשל מי באמת עמד מאחורי הרצח, ומי באמת לחץ על ההדק וירה את הקליע הקטלני בחזהו (ולא בגבו!) של רבין המנוח.
הסתתם אומנותם.
אבל השמאל הישראלי מעדיף להחזיק אומנות אבותיו בידיו – להמשיך בהסתה. הסתתם אומנותם. זה הכי קל. וזה, כך נדמה לו, הכי משתלם. הרי יש לשמאל הישראלי ניסיון עשיר בתחום זה, עוד מימי רצח ארלוזורוב, 1933.
תעשיית השקר מנפיקה סיפור הבל
הדעת אומנם נותנת, שגם המלעיזים יודעים בתוך לבם שלהאשמותיהם אין שחר. שמדובר בעלילת דם נבזית. כבימי רצח ארלוזורוב. כאז כן עתה: אין בנמצא שום בדל של ראיה בעלת משקל משפטי להאשמות השווא. עוד לא נמצא, למרות השנים שחלפו מאז, שום רב שהוציא דין רודף. אבל תעשיית השקר ממשיכה להנפיק סיפורי הבל, כמו הסיפור על הנפת ארון מתים בצומת רעננה שעליו נכתב 'רבין' (העובדה: על הארון נכתב - 'הציונות'). או הסיפור המגוחך על פעילי ימין שחילקו כרזות בהן צויירה דמות רבין במדי האס.אס. (העובדה: את הכרוז יצר והפיץ הפרובוקטור החילוני, סוכן השב"כ אבישי רביב, שהתחזה לחובש כיפה סרוגה). הכל ידוע וברור, והר סימני השאלה רק הולך ומתגבר משנה לשנה. אבל ההסתה והמשטמה נמשכים. למה לתת לעובדות למנוע חירחור ריב ושנאת אחים? למה לא לנצל את הרצח הנתעב להעמקת הקרע בעם ולהשחרת פניו של הציבור הציוני דתי, במאמצים הנואלים לבלום התפתחותו ו"השתלטותו על המדינה"?
אבל יש גם ערך מוסף למסע המשטמה הזה. זוהי פלטפורמה מצויינת לדרוש בשבחה של 'מורשת השלום של רבין' וגם לדרוש לכלול אותה בתוכנית הלימודים של כל בתיה"ס, לאמור: תעמולה שמאלנית פוליטית, בחסות ובמימון המדינה, קרי: משלם המסים הישראלי.
מהי, בעצם, המורשת, שעליה מתרפק השמאל? - המשך תהליך אוסלו וויתור על שטחים נוספים לטובת אש"ף (שיועברו לחמאס), מחיקת ההתעקשות להצבת גבולות ביטחון על הירדן, עקירת ה'התנחלויות' גבעת זאב, מעלה אדומים ואריאל, ובאופק גם נסיגות לגבולות 67' ואולי 47'.
"אריאל ושלומיאל"
ועוד: רבין לעג למתנחלי "אריאל, עמנואל ושלומיאל", וכינה את מתיישבי הגולן פרופלורים, ותרם תרומה מכרעת להפיכת גדול צוררי היהודים מאז היטלר,
יאסר ערפאת, לחתן פרס נובל לשלום.
אבל מצד שני אין לשכוח ששבועיים לפני הירצחו הוא תפס שחתן פרס נובל לשלום מסובב אותו בכחש, והופך את אוסלו למרחץ דמים: רכבי תופת, מטענים מוצנעים, מחבלים מתאבדים, ואוטובוסים מתפוצצים: קו 5 התרסק בדיזנגוף, קו 20 התפוצץ ברמת גן, קו 26 בירושלים.
רק שבועיים לפני הרצח הנתעב התבטא רבין באזני אשתו המנוחה לאה, כי הוא מאוכזב עד עמקי נפשו מבוגדנותו של ערפאת, ולדעתו יש לסגת מ
הסכם אוסלו האסוני ולקרוע אותו לגזרים. אם כבר מורשת – אז זוהי המורשת האמיתית.
ויש עוד מורשת. חודש ימים לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, גולל רבין בנאום בכנסת את עקרונות הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
שלא תהיה טעות. את הדברים הללו, המונצחים בפרוטוקול הכנסת, לא השמיע שום "דובר הזוי של הימין המשיחי סיפוחיסטי". משנה סדורה זו, כלומר מורשת, יצאו מפיו של רבין לאחר אוסלו, בתקופת יוניותו, לא בימי ניציותו. זה לא רובי ריבלין,
לימור לבנת או ישראל כץ. זוהי מורשת רבין האמיתית. לא טענות הסרק ודברי ההבל של תועמלני שמאל, משכתבי היסטוריה למיניהם ונושאי שמו של רבין לשווא.
דמוקרטיה של עריקים
אבל מחוללי פסטיבל ההסתה מבקשים לנצל את הרצח המתועב למכירת לוקשים, על-פי מיטב תיאוריית ההסתה הגבלסית, שטענה כי שקר, ככל שחוזרים להשמיעו, מתקבע בתודעה כאמת. וכך מוכרים לציבור בדותות בנוסח "הימין רצח את תהליך השלום". בדיוק להפך. אילו רבין היה חי עימנו היום – והלוואי שכך היה – כי אז היה מצהיר במלוא פיו כי ערפאת רצח את השלום, והוא היה מעלה אותו כבר ב-1995 על מטוס ומשליכו לטוניס, וגם כולא או מגרש את אלפי מחבליו, ותהליך אוסלו עצמו היה הופך במו פיו לבדיחה פוליטית מרה.
ואם כבר השמאל מתעקש על מורשת רבין ועל "רצח הדמוקרטיה" חשוב שיזכור מי באמת חיבל בהליך הדמוקרטי. תזכורת: היה זה רבין שרץ לראשות הממשלה עם הסיסמה: "לא למשא-ומתן עם אש"ף", אך לאחר הבחירות קיבל כאן את אש"ף, בתקווה הדמוקרטית לעילא ולעילא, שאש"ף יטפל ברוצחים "בלי בג"ץ ובלי בצלם", הפך את מנהיג אש"ף לאייקון שוחר שלום בינלאומי. היה זה רבין שהבטיח לבוחריו לא לרדת מהגולן, אך הסכים לאחר הבחירות לנסיגה ישראלית בגולן עד קווי ה-4 ביוני 67', כלומר עד קו המים בכינרת. ועל האמירה הדמוקרטית המופלאה "לשבור להם את העצמות", כבר דיברנו?
הלאה: בהצבעה על אוסלו א' נשען רבין על קולות הח"כים הערביים חובבי ערפאת, שהעניקו לו את הרוב המיוחל של 61 ח"כים; ובהצבעה על אוסלו ב' הוא פשוט קנה עריקים ניקלים מימין, גונבי הקולות גונן שגב ואלכס גולדפרב, שנשלחו לכנסת ע"י הימין אך העדיפו לחצות את הקווים לחיק ממשלת השמאל תמורת מישרות בכירות של שר וסגן שר, ומיצובישי.
אז אם אתם מדברים על מורשת רבין, תגידו לנו לאיזו מורשת אתם בדיוק מתכוונים?
