הכדור שרצח את רבין לפני 17 שנה חיסל תקופה בחייה של המדינה. הוא חיסל את השפיות, את היכולת לשלב עוצמה, כוח ונכונות להגיע לשלום לא רק דרך הכדורים. רבין לא אהב את אויבנו בלשון המעטה, אבל ממרום גילו וניסיונו הוא הבין שחייבים לנסות את הדרך של מו"מ ושלום. נכון, כל המנהיגים שלנו רוצים שלום אבל רבין היה מאותו זן של מנהיגים שהבינו שכדי להגיע למטרה, השלום, אנו יכולים לקחת סיכונים בחתימת הסדרי שלום עם שכנינו, למרות ועל-אף כל המגרעות.
הכדור שהרג את רבין חיסל את התקופה הזו ובמקום זה קיבלנו הנהגה עם יד קלה על ההדק (שרון, אולמרט) ומנהיגים שבמקום לעשות, מדברים ומאיימים על כל העולם.
הכדור שהרג את רבין לא היה בודד. זה היה המשך של מטר כדורים מסוג אחר, כדורי הסתה, שנאה והרס שזרעו, אלו שמנהלים כיום את המדינה והולכים לקבל 50 מנדטים לפי הסקרים של ארתור פינקלשטיין, האיש שטעויות אינן בלקסיקון שלו.
גם הימין יודע את האמת
הכדור שהרג את רבין לא חיסל את האווירה העכורה הזו. הימין נכנס למגננה כוללת על תקן של נעלבים, מאחר שהשמאל כביכול האשים אותו באחריות לרצח. אבל גם אנשי הימין יודעים היטב את האמת, יודעים מי בדיוק הסית, ומי בדיוק לא נענש עד היום.
17 שנה אחרי, וערב יום הזיכרון לרצח רבין מדינת ישראל מתעוררת לחלום בלהות. הקיצונים, חסידי הפשיזם האימתני, שהיו מאז ומתמיד בספסלי הימין, פרצו קדימה, והם יושבים ליד ההגה.
17 שנה לאחר הרצח גם תנועת העבודה ואלו המזוהים איתם, (רבין לא היה איש שמאל, בהגדרה) לא למדו כלום. הפלגנות, חוסר היכולת להתאחד, המאבקים הפנימיים, שאפיינו גם את התקופה של רבין -פרס נמשכים כרגיל. מי שחשב שסיסמאות יפות, שירי זיכרון וקלישאות על מצבן העגום, יבואו במקום עשייה, טועה.
גם השנה ימשיכו מעריציו של רבין להתקוטט על הזכות לקיים עצרת זיכרון לזכרו. אין דבר יותר עצוב מזה. מה שמוכיח שהכאב הגדול ביותר הוא ששום דבר לא השתנה. הכדור שרצח את רבין לא היה האחרון.
