בשירת הים, לאחר הבסת צבא מצרים, שרו משה ובני ישראל את שירת ניצחונם בישועת ה':
"אמר אויב: ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי, אריק חרבי, תורישמו ידי".
בפרשת לך-לך התכונן אברהם אבינו למלחמה נגד ארבעת המלכים, כדי להציל את לוט (המכונה שם: "אחיו" - כביטוי לרעות, כפי שמקובל גם בימינו - אף שלא היה אחיו):
"וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו, שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף עד דן".
הפירוש - אחד הוא:
אריק חרבי = אוציאה מנדנה, כאות לתחילת מצב של מלחמה.
וירק חניכיו - לפי פירוש הראב"ע - כדלקמן:
"וירק. שנתן להם כלי מלחמה. כטעם והרק חנית [תהלים ל"ה ג']. ויש אומרים להוציא החרב מתערה, כטעם אל הארץ יריקו [קוהלת י"א ג']. מריקים שקיהם [מ"ב ל"ה], גם יש לחנית כן".
להוציא חרב מתערה?! אכן כן, כי התער - שני פירושים לו: הפירוש הראשון הוא הפירוש השכיח, ומשמעותו - סכין ["חד כתער"], והפירוש השני - הוא: נדן, התיק בו נתונה החרב.
אומנם "וירק את חניכיו" - לא בא לתאר הוצאת הלוחמים ממתקן כלשהו, כפי שמוציאים את החרב מנדנה, שכן קרוב לוודאי שהלוחמים היו בטרם ההתראה פזורים - כל אחד עסוק בענייניו,
אך הביטוי הוא בהשאלה, ורש"י ואחרים מפרשים - "וירק - זירזם".
שאלה נוספת אמורה להישאל בקשר לפסוק המצוטט לעיל - הראשון (שירת הים), והיא, מדוע מקדים הפסוק את "ארדוף, אשיג, אחלק שלל" ל"אריק חרבי", כאשר ברור כי הכנת כלי המלחמה קודמת לרדיפה, וודאי שהיא קודמת להכנעת הצד השני ולחלוקת השלל?
התשובה יכולה להיות, כי בשירה זו - בקטע המצוטט - מתוארים מאוויי נפשו של האויב, וחמדנותו לחלק שלל מוקדם ככל האפשר - מיד לאחר שירדוף וישיג, ורק לאחר מכן בא תיאור הפעולה הנדרשת מלכתחילה כתנאי להגשמת מאוויי הנפש של האויב.
