סוף שבוע החדשות

השקות של פרויקטים חדשים, בתקשורת ומחוץ לה, מלוות תמיד בתרועות חצוצרות וברטוריקה חגיגית: דיבורים על פריצת דרך והבטחות גדולות לעתיד מזהיר. אבל אפילו עורכת מגזינים מנוסה כטינה בראון, לשעבר עורכת "ואניטי פייר" וה"ניו-יורקר" וכיום העורכת של "ניוזוויק" ושל העיתון הדיגיטלי "דיילי ביסט", שחברותיהם התאחדו, אינה מסוגלת לשווק לקוראיה את השקתו הקרובה של "ניוזוויק גלובל", הפרויקט הדיגיטלי של מגזין החדשות האמריקני הוותיק, כבשורה עיתונאית גדולה. מעל הדפים הווירטואליים של "הדיילי ביסט" הציגה בראון, יחד עם המנכ"ל באבא שטי, את החידוש כ"פתיחת דף חדש ל'ניוזוויק'". מעתה יופץ "ניוזוויק גלובל" במהדורה בינלאומית, המיועדת ל"קהל של מובילי דעה עם ניידות גבוהה, שמבקשים ללמוד על אירועים עולמיים בהקשר מתוחכם". את מרבית התכנים הללו אפשר יהיה לקרוא - תמורת תשלום - בפלטפורמות הדיגיטליות. בראש וראשונה באמצעות הטאבלטים, שקצב החדירה שלהם לשוק האמריקני ממשיך להיות מרשים: עד סוף השנה יגיע מספר המשתמשים בארצות-הברית באייפד ודומיו לכ-70 מיליון. מקצת מחומרי "ניוזוויק גלובל" יוצגו ב"דיילי ביסט", עיתון האינטרנט שרכש את "ניזוויק" לפני כשנתיים. לידיעת האספנים: ב-31 בדצמבר 2012, בעוד כחודשיים, יתפרסם הגיליון האחרון של "ניוזוויק". "זאת לא הייתה שאלה של אם, אלא רק של מתי", ניסתה בראון לשווק את "הצעד הדיגיטלי הגדול" של השבועון בראיון בערוץ הטלוויזיה של האתר. "'ניוזוויק' עומד לחגוג בעוד שנה את יום הולדתו ה-80, ואנחנו רוצים להבטיח שהוא יתחיל את 80 השנים הבאות שלו בצורה ראויה". לדבריה, הפקת המגזין והדפסתו עלו מדי שנה 42 מיליון דולר, מעמסה כלכלית עצומה שהחברה מעדיפה להסיר מעל כתפיה כדי שתוכל להתמקד בעיקר: התוכן. המשמעות האמיתית פשוטה: הישות הדיגיטלית בולעת עתה את מוצר הדפוס הוותיק, שהיה פעם מעצמה בעולם התקשורת, ומותירה ממנו לכל היותר עוד ערוץ תוכן אחד מרבים. "ניוזוויק" החל להופיע ב-1933, ונדרשו לו שנים לא מעטות עד שהפך למתחרה של ממש לשבועון החדשות המוביל "טיים". בשונה מה"טיים", מיעט "ניוזוויק" בעשורים הראשונים לטפטף אג'נדות פוליטיות לידיעות ולכתבות שפירסם. ב-1961 הוא נרכש על-ידי משפחת גרהאם, הבעלים של ה"וושינגטון פוסט". ב-1977 הגיע העיתון לתפוצה של שלושה מיליון עותקים. בין המדורים הבולטים בשבועון היה "פריסקופ", שבו פורסם מידע מבושל חלקית על מהלכים פוליטיים צפויים ועל משברים בשלבי התהוות. ב-1988 היה ל"ניוזוויק" תפקיד מרכזי בחשיפת קשריו המיניים של הנשיא דאז ביל קלינטון עם המתמחה מוניקה לוינסקי, על-אף שהשבועון בחר לא לפרסם את המידע שהיה ברשותו. הכתב מייקל איסיקוף קיבל את כל פרטי הפרשה מלינדה טריפ, ידידתה של לוינסקי, אך העורכים החליטו ברגע האחרון לגנוז את הכתבה. העניין דלף לבעל בלוג החדשות מאט דראג', וזה דיווח על גניזת הכתבה, חשף חלק מתוכנה והצית סערה פוליטית שאיימה להביא להדחת קלינטון מתפקידו. ההחלטה שלא לפרסם את הכתבה המקורית של איסיקוף שימשה אחר-כך תחמושת בידי מבקריו הימניים של "ניוזוויק". זאת, חרף העובדה שהפרסום נדחה דווקא לבקשת החוקר המיוחד קנת סטאר, שביקש שהות נוספת להשלמת החקירה הסמויה שניהל. בעיני פעילים שמרנים, גם בנושאים אחרים התאפיין השבועון בהטיה מובהקת לכיוון הליברלי. "עוד סמרטוט שמאלני יורד לקברו", הגיב בעליצות אחד הטוקבקיסטים הראשונים להודעת "דיילי ביסט" על הפסקת הדפסתו של "ניוזוויק". ברחבי הרשת אפשר היה לקרוא גם התייחסויות אחרות. "זה היה אי של שפיות בבצה של הטיות שמרניות", כתב גולש באתר "יו.אס.איי טודיי". אבל מתגובות רבות נשבו בעיקר רוחות של צער ונוסטלגיה. "המגזין שהיה חלק מחיי מאז שנות ה-70 יחסר לי", סיכם אחד הגולשים את תחושתם של רבים. אין מה לעשות, זאת המציאות, אמר כתב המדיה הווארד קורץ לאחד מעמיתיו ב"וושינגטון פוסט", העיתון שעזב לפני כשנתיים לטובת ה"דיילי ביסט". "אני איש דפוס ותיק, והיה משהו אייקוני במותגים של שבועוני החדשות. אני אוהב להרגיש שאני מחזיק את הגיליון ביד". אבל סגירת המהדורה המודפסת של "ניוזוויק", הוסיף, היא "ההחלטה ההגיונית היחידה שאפשר לקבל בסביבה עסקית קשוחה, שבה רוב הפעילות העיתונאית עוברת לאינטרנט". גורלו של "ניוזוויק", כמו של מוצרי דפוס רבים אחרים, נחרץ כבר לפני שנים. באמצע העשור הקודם החלו הכנסותיו לצנוח. המפרסמים מצאו זירות אחרות לפרסום, הקוראים התרגלו לקבל חדשות ופרשנויות באינטרנט חינם. באמצע 2010 החליטה חברת ה"וושינגטון פוסט", הבעלים של "ניוזוויק", שמדובר בנטל כלכלי מיותר. השבועון נמכר אז תמורת דולר אחד לחברה בבעלות סידני הרמן, שעשה את הונו מעסקי רדיו והקלטות. חודשים אחדים אחר-כך הועבר לשליטת ה"דיילי ביסט", שלצד "הפינגטון פוסט" ביסס את מעמדו בצמרת העיתונות הדיגיטלית בארצות-הברית. ה"דיילי ביסט" ביקש אולי להתהדר במוניטין המקצועיים של שבועון העבר, אבל המהדורה המודפסת המשיכה לדשדש. היא לא התרוממה גם כאשר בראון הפגינה את מומחיותה בעיצוב שערים פרובוקטיביים שמשכו תשומת לב ועוררו סוג של סערה תקשורתית. אפילו תצלום הילד בן שלוש היונק מחזה אמו והנשיא אובמה עם הכתובת "הנשיא הגיי הראשון" לא בלמו את הגלישה הכלכלית. אשתקד מת הרמן, ויורשיו הבהירו שאין בכוונתם לסבסד את השבועון הגוסס. ההודעה על הפסקת הדפסתו של "ניוזוויק" באה רק יממה אחת לאחר שנודע כי מוסד עיתונאי חשוב אחר מעבר לאוקיאנוס שוקל אף הוא להיפרד מהדפים ומהדיו. במקרה של היומון הבריטי ה"גרדיאן" טרם נמסר סופית מתי ייעלם מדוכני העיתונים, אבל ברקע כבר מתנגנים צלילי מיסת האשכבה. אחרי הפסדים של כ-44 מיליון ליש"ט בשנה, ברור לבעלי העיתון שאין למעשה דרך להציל את היומון ואת מקבילו השבועי ה"אובזרבר", הרואה אור בימי ראשון. איש אינו אמור להיות מופתע מההתקפלות המואצת של עיתוני הדפוס. הכתובת הייתה על הקיר כבר מזמן: העיתון הדיגיטלי, השילוב של וידיאו וטקסט, התקשורת ההידודית. אפילו הטאבלט. הכל הוצג מול פני האומה לפני 18 שנה, זמן קצר לפני שארגוני חדשות נכנסו, לאט-לאט ובזהירות, לעולם החדש. כבר אז, באפריל 1994, תיארה ריבי בלר לקוראי הארץ את יומו של האזרח האמריקני ק': רבע שעה אחרי שקם משנתו התיישב לשולחן המטבח, לחץ על מתג וקיבל על הצג את כותרות היום. "ה'דיגיטון', צג מחשב שטוח בעובי של חצי אינטש, השוקל כחצי ק"ג וגודלו כעמוד של עיתון נייר, סיפק לו את המידע החדשותי", כתבה בלר. ק' הוא חובב ספורט, והמחשב סיפק לו דיווח על משחקי אמש, ובלחיצה על המסך הקפיץ מול עיניו את טבלת ביצועיו של שחקן מסוים בכל העונות האחרונות. "לחיצה נוספת מעלה על המסך צילומי צבע של נקודות השיא במשחק, ובלחיצה הבאה כבר מוקרנים לעיני ק' קטעים נבחרים מן המשחק שצולמו בווידיאו". וזה עוד לא הכל: חזון 1994 כלל גם את הפרסומת לחבילת טיול, שבהקשה עליה נוצר קשר טלפוני מיידי עם מרכז הטלמרקטינג של החברה, ובאמצעות כרטיס האשראי הזמין ק' את החבילה. העולם המופלא שהוצג בכתבה, הכמעט דמיוני באותם ימים, היה זה של רוג'ר פידלר, עיתונאי שעמד אז בראש מעבדה לחדשנות בעיתונאות. בסרטון וידיאו שהופק אז חזה פידלר לפרטי פרטים את המציאות היומיומית המוכרת לנו עתה. הכל בסרטון העתידני דומה למציאות שבה אנו חיים כבר כמה שנים, למעט שני הבדלים. ראשית, את הנגיעה בצג לא ביצע אז ק' באצבעו, אלא בכפית הקפה. זה ההבדל הקטן. האחר, המשמעותי יותר: פידלר העריך שהפיצוי של אובדן ההכנסות ממודעות בעיתונות המודפסת יובטח עם מעברם של המפרסמים מהעיתון המודפס ל"דיגיטון". פידלר אומנם דייק בקביעתו שעולם הפרסום יסתער על המדיה הדיגיטלית וינצל את יתרונותיה, אבל הוא לא צפה שמה שנלקח ממהדורת הדפוס יתפזר על פני קשת רחבה של אתרים אחרים, ובראשם מנועי חיפוש. מדוע זה קרה? אנשים מתקשים להאמין שהמציאות שבה הם חיים ועובדים עשויה להשתנות באופן דרמטי. העיתונות היא תעשיה שמרנית באופיה. וכך, רעש מכונות הדפוס החריש את אוזניהם של מו"לים ועורכים והקשה עליהם לשמוע את פעמי העתיד. הבוסים של העיתונות המודפסת נכנסו בחשדנות לעולם החדש. הם הבינו ששם מצוי העתיד, אבל עדיין קיוו שניתן יהיה לשמר גם את הטכנולוגיה הישנה והמניבה. זה לא עבד. את התוצאות אפשר למצוא, בין היתר, במוזיאון העיתונות בוושינגטון, שם הוקמה כבר לפני שנים אחדות פינת זיכרון לעיתונים שהלכו לעולמם. עכשיו היא הולכת ומתרחבת, כמו בית-עלמין שנוגס שנה אחר שנה שטחי קרקע נוספים. ל"ניוזוויק" תוקם שם בוודאי מצבה מפוארת.

רשימות קשורות:

- קשיי עיכול - הולכים ונעלמים - הסיפור העצוב של מספרי הסיפורים - הרעיון שלך להצלת העיתונות לא יעבוד כי - - הצילו את העיתונות, לא את העיתונים