מתוך: רם אורן, המטרה תל אביב. 2004.
"גבעתי - מפקד החטיבה: ראשון העדים (בפני הוועדה שנתמנתה לאחר המלחמה לבדוק את הפרשה) היה סא"ל יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 של "גבעתי". הצורך לחזור על הפרשה העגומה של ניצנים העיק עליו. "ידענו כל הזמן שניצנים היא אחד היישובים החלשים ביותר בדרום מבחינת הביטחון. ידענו שבמקרה שיפרצו פעולות איבה, ניצנים תהיה מנותקת משאר אזורי הארץ. מצב הרוח של התושבים בקיבוץ היה רע. הם טענו שמזניחים אותם, שאין נשק, שאין מוקשים, שלאויב יש אפשרות להגיע אליהם כמעט ללא בעיות. הכנסנו לשם שתי מחלקות של חיילים כדי לתגבר את הקיבוץ".
- האם אתה מכיר את "הדף הקרבי" שפורסם לאחר כניעת ניצנים?
- כן.
- האם אתה חושב שהיה צורך לפרסם אותו?
- כן. האווירה בדרום הייתה כזאת שלא היה מנוס מפרסום כרוז ('דף קרבי') שיחזק ישובים אחרים מפני כניעה וייתן לחיילים מוטיבציה להילחם. עם זאת, אי-אפשר להגיד שאנשי ניצנים בגדו. צריך להסיר מהם את הכתם הזה בהקדם האפשרי. היו הרבה הזדמנויות למפקדי "גבעתי" לבוא לאנשי ניצנים, להתנצל, להסביר את המניעים לפרסום הכרוז ('הדף הקרבי'). הם לא עשו זאת.
- האם לדעתך יכולה הייתה חטיבת "גבעתי" למנוע את נפילת הקיבוץ?
- לדעתי, כן. אם היו שולחים תגבורת ומספיק נשק, ההתקפה המצרית עשויה הייתה להיכשל.
העד הבא היה סרן אבא קובנר, מחבר "הדף הקרבי" על ניצנים. בצעדים איטיים נכנס האיש הצנום ושדוף-הלחיים אל הצריף. הוא נשאל מדוע פרסם את הדף הקרבי. תשובתו:
"בחטיבת גבעתי התקבל הרושם שניצנים נכנעה מייד אחרי ההרעשה המצרית. בהרעשה זו ירו המצרים 1500 פגזים על הקיבוץ. לשם השוואה אגיד שעל נגבה הם ירו 6000 פגזים ונגבה לא הניפה דגל לבן. לדעתי, אפשר היה לעמוד בהרעשה הראשונה, אפשר היה גם להדוף את התקפת הטנקים. הזדעזעתי כשהגיעו הסיירים מניצנים, אחרי שברחו ממנה. לא הבנתי איך יכלו לנטוש את העמדה שלהם... ביקרתי בניצנים אחרי שנכבשה מחדש, ושם התחזקה דעתי שהקיבוץ לא נלחם כמו שצריך. את 'הדף הקרבי' כתבתי לא לניצנים, אלא לאלה שעמדו עוד במלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה שיישוב נכבש תוך כניעה. הדף הקרבי הוצא גם למען חיילים שטרם עמדו בקרב מול מצרים חמושים. רציתי להבהיר בו שאפשר להתגבר על כישלון. המציאות הוכיחה ש'הדף הקרבי' עודד את רוח הלוחמים."
אחרון העדים היה שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי". הוא אמר דברים ברורים: "לדעתי, ניצנים נלחמה פחות מדי. ייתכן שאילו היה שם מפקד מוכשר יותר, הוא היה מצליח לעצור את המצרים".
|
ניסן רזניק בספרו "ניצנים מאפר: סיפורו של חבר הנוער הציוני ממקימי ארגון הפפ"או בגטו וילנה", יד ושם, תשס"ג. 2003.
"דבריו הסתומים משהו, על כי התבטאויות בעניין "ההליכה כצאן לטבח" עלולות להתפרש "כמאבק על כבוד ועל מעמד", קשורים למסכת היחסים המורכבת שהתקיימה בינו לבין אבא קובנר, האיש שהשקפותיו על השואה מזוהות עם הביטוי הזה והאדם שההיסטוריוגרפיה הישראלית של השואה גם מעניקה לו את זכות היוצרים עליו. קובנר ורזניק, אנשים שונים מאוד באופיים ובהשקפותיהם, הכירו בווילנה עוד לפני פרוץ המלחמה. קובנר, משורר בעל אישיות דומיננטית, שיריביו הרבים ראו בו אדם אגוצנטרי ותוקפני, היה מראשי השומר הצעיר בווילנה; רזניק, אדם שגם יריביו ישבחו את צניעותו ונועם הליכותיו, נמנה בווילנה עם ראשי תנועת הנוער הציוני.
אחרי הקמת הגטו הם נמנו, שניהם, עם מפקדת המחתרת שהוקמה בו, אך לא מרדה בסופו של דבר ואנשיה ברחו ליערות. אחרי חיסול הגטו הם שהו, שניהם, עם הפרטיזנים הסובייטים ביערות מסביב לעיר. היחסים ביניהם בזמן המלחמה היו תקינים וחבריים, אך בעשרות השנים שחלפו מאז התקומם רזניק יותר ויותר כנגד העובדה שכל האשראי על פעילות המחתרת נזקף על-ידי כותבי ההיסטוריה ועל-ידי מעצבי זיכרון אחרים לזכותו של קובנר. קובנר נמנה עם חברי מטה המחתרת מיום הקמתה וביולי 1943, אחרי שמפקדה הקומוניסטי יצחק (איציק) ויטנברג נאלץ להסגיר את עצמו לידי הנאצים, הוא מונה למפקדה. בגרסה שרזניק מציג בספרו קובנר מוזז ממרכז האירועים לשוליהם.
רזניק אומר שהצבתו של קובנר במרכז מקוממת אותו משום שאינה תואמת את האמת ההיסטורית. אך ייתכן שיש כאן מניע נוסף. חייהם של קובנר ורזניק הצטלבו אחרי השואה פעם נוספת. זה קרה בארץ, במהלכה של פרשה היסטורית דרמטית שהותירה צלקת בנפשו של רזניק. מאז ועד מותו של קובנר ב-1988 (1987) הם נפגשו פעם אחת בלבד, כאשר רזניק הזמין את קובנר להשתתף בחתונת בתו הבכורה.
הפרשה שקרעה את הקרע בין שני מפקדי המחתרת בגטו התרחשה שלוש שנים בלבד אחרי תום מלחמת העולם. רזניק, רעייתו יהודית, שנלחמה לצדו גם בגטו וגם ביערות, ובתם התינוקת הגיעו לארץ במארס 1947 והשתקעו בניצנים, קיבוץ שהוקם על-ידי תנועת "הנוער הציוני" מצפון למקום שבו שוכנת היום אשקלון.
בתחילת מלחמת השחרור הטיל הצבא המצרי מצור על הקיבוץ. ב-7 ביוני, אחרי שפינו מהמשק את הילדים ואת רוב הנשים, ובתום קרב קשה שנהרגו בו יותר משלושים לוחמים ישראלים, החליטו חברי ניצנים להיכנע. 104 מחברי הקיבוץ, ורזניק ביניהם, הובלו לשבי בקהיר.
לא הקרב ולא השבי גרמו לצלקת בנפשו של רזניק, אלא דווקא המסמך ('הדף הקרבי שכתב קובנר) שחבריו הציגו לפניו כאשר שב מקהיר. ההחלטה להיכנע וללכת לשבי כונתה בו "חרפה". מחבר המסמך לא רק הוקיע את חברי ניצנים אלא הציג אותם ברמז עבה כמי שבגדו במדינת ישראל ובצבאה. מהמשפט המעורפל שחתם את המסמך אפשר היה להבין שמחברו קורא להטיל על השבויים עונש מוות. מחבר המסמך היה אבא קובנר והמסמך היה "דף קרבי" שחולק לחיילי חטיבת גבעתי שלחמה באזור. חיבור הדף הקרבי היה משימתו העיקרית של קובנר בתפקידו כקצין התרבות של חטיבת גבעתי.
"שעת הכניעה של ניצנים", כתב שם קובנר, "היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב, וחשבון נפש מלא אומר: בית - אין מגינים על תנאי (...) טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא (...) לצאת אל שבי הפולש - חרפה ומוות!"
הדף הקרבי הזה הטיל על חברי ניצנים כתם בלתי מוצדק, שבמשך עשרות שנים הם התקשו להסיר אותו. קובנר נהפך בעיניהם לאדם מוקצה מחמת המיאוס. "אני זוכר שקראתי את הדף הקרבי והזדעזעתי", סיפר רזניק, "החזקתי אותו ביד והידיים רעדו לי". רזניק אינו יכול לומר מה זיעזע אותו יותר - תוכנו של הדף או זהות מחברו. "חברים שלי בניצנים אמרו לי מהרגע הראשון שהם משוכנעים שהעובדה שאני הייתי בין ההולכים לשבי השפיעה על קובנר בכתיבת הדף". רזניק אומר כי במשך שנים ארוכות סירב לקבל את הטענה הזאת ודבק בטענה המקובלת יותר, בעיקר בין יריביהם של קובנר ושל מפלגתו מפ"ם, שלפיה כתיבת הדף נבעה בעיקר ממניעים פוליטיים-מפלגתיים."
|
יעקב אחימאיר בחדשות בן עזר מס' 695, דצמבר 2011
"אגב העיסוק בפרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים, במלחמת השחרור, רצוני להוסיף עוד כמה פרטים על פרשה כואבת זו, כמי שערך כתבה לטלוויזיה על הנושא, בשנת 1983.
באותם ימים הוחלט בצה"ל להקים חטיבה חדשה, דובר על כך שחייליה של החטיבה החדשה יהוו כוח המונחת מן הים. נקבע כי שם החטיבה יהיה "גבעתי". אם כן, החלטתי להכין כתבת-דיוקן על מפקדה הראשון של חטיבת "גבעתי", הלוא הוא שמעון אבידן. שוחחתי עימו בטלפון, ואמרתי לו כי מוטב שאצלם את הכתבה, עימו, באתר או אתרי קרבות של "גבעתי", ממלחמת השחרור.
אבידן אמר לי נחרצות, כדרכו: "נצלם בניצנים."
סברתי כי יציע שנצא, עם צוות הצילום, לגבעה 69, למשל, אבל הוא אמר לי, חד-משמעית: "ניצנים."
אני מודה כי פרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים הייתה זכורה אז במעורפל. אבל לקראת צילום הכתבה התכוננתי ועשיתי "שיעורי בית". נוסח 'הדף הקרבי' שכתב אבא קובנר, קצין-התרבות [קרי: הפוליטרוק"] של החטיבה, כבר היה טבוע בתודעתי. הגענו לקיבוץ. ככל שאני זוכר, הרי עברו מאז יותר מעשרים וחמש שנים, רק חברי קיבוץ בודדים הבחינו בשמעון אבידן, ובצוות הצילום, כשהם משוטטים בירכתי הקיבוץ ומצלמים. כמעט ללא כל גירוי-עיתונאי שלי, אמר שמעון אבידן כי אין הוא מתחרט, ולו כהוא זה, על הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, אשר ביזה את חברי הקיבוץ שהלכו בשבי. אם זכרוני אינו מטעני, נימק אבידן את הנוסח החריף, המשפיל, של הדף הקרבי בכך שהיה צורך "לעמוד", בכל מחיר, מול הצבא המצרי המתקדם לעבר תל אביב.
אבל בתשובות לשאלות חוזרות ונשנות שלי, לא שינה אבידן את אופי דבריו, ואני זוכר היטב את המבטא ה"יקי" של דיבורו.
באחד מימי שישי, בתוכנית "יומן השבוע", שודרה הכתבה. מיד פרצה סערת רוחות אדירה, בעקבות השידור. פרשת ניצנים צצה ועלתה מחדש, ובסערה. נוכח סערת-הרוחות, האשים אותי אבידן בעריכה מגמתית של דבריו. במילים אחרות: בעיוות הדברים שאמר לי בחולות ניצנים. מובן כי לא כך היה. לא סילפתי. אבא קובנר, אז, סרב להגיב על הדברים, שהרי הוא מחבר ה"דף הקרבי" האומלל. חברי הקיבוץ דרשו משמעון אבידן כי יתנצל, ובסופו של דבר הגיע אבידן שוב לניצנים לשיחת גלוית-לב, נוקבת, עם חברי ניצנים בחדר האוכל. אני זוכר כי עיתון "על המשמר" הקדיש עמוד שלם, או שניים, לדיווח מפורט מאוד על המפגש הטעון. ושוב, [במפגש עם חברי ניצנים] האשים אותי אבידן בעיוות הדברים שאמר לצוות הצילום, ולי מראיינו, בניצנים.
כדי לאזן את דבריו של אחימאיר המובאים כאן, כדאי לקרוא אצל דינה פורת, מעבר לגשמי – על עמדתו ונימוקיו של שמעון אבידן. אין ספק שיש הבדל בספר בעמודים 275 ו-276. חשוב לומר שאבידן אכן האשים בדבריו בפני אנשי ניצנים את עושי הסרט, קרי אחימאיר, בסילוף האמת, בין אם חשב כך באמת ובין אם רק רצה להרגיע את זעמם של אנשי ניצנים.
|
ד"ר ניר מן בראיון עם יצחק פונדק בן ה-98 באתר הארץ 2011.
"מאז מלחמת העצמאות מדממים בי שני פצעים שטרם הגלידו", אומר פונדק. "הם כואבים לי עד כדי כך שבצוואתי קבעתי שחלקת הקבר שלי תהיה צמודה לקבר האחים של 30 חללי מלחמת העצמאות בבית העלמין בקיבוץ ניצנים". אשתו, מאשה, נטמנה שם לפני תשע שנים.
על הפצע הזה, היחס למגיני קיבוץ ניצנים שנכנעו, כבר ניסה פונדק לכפר לפני שנים, כשביקש את סליחתם ויצא למערכה ציבורית לטיהור שמם. "היישוב הושמץ ללא הצדקה", הוא חוזר ואומר. "לא הייתה שום סיבה שקיבוץ ניצנים ייפול בקרב, אבל גם אני אשם בכך".
מדוע?
"מפני שכמג"ד צעיר חסר ניסיון לא פעלתי מספיק בתוקף מול מפקד החטיבה, כדי שיתגבר ויחזק את ניצנים".
למה הוא לא עשה זאת מלכתחילה?
"מפני שניצנים היה מתנועת הנוער הציוני ולא מהשומר הצעיר. המח"ט, סגנו, שני מג"דים בגבעתי, קצין האפסנאות, הפוליטרוק קובנר - כולם היו מ'השומר הצעיר'".
ונסיים בהבנה שפרשת כניעת קיבוץ ניצנים ונפילתו בידי הצבא המצרי, ותגובתם החריפה של מפקדי חטיבת 'גבעתי', שנכתבה ב'דף הקרבי' המפורסם, הייתה פרשה כאובה מאד, והדיה הקשים, מלאי העלבון, ימשיכו להטריד מנוחה עוד שנים רבות.
|
|