כמו רבים מהסרטים הישראלים גם הסרט חדר 514 הוא בעל עלילה ממוקדת שנמצאת במקום אחד ומתרכזת בסיפור אחד קטן. העלילה מתרחשת בתוך חדר אחד ובתוך אטובוס אחד. ישנם דמויות מועטות ותפאורה מנימלית. וזאת אולי הבעיה הגדולה ביותר שלו - העלילה פשוט לא מתקדמת לשום מקום אלא נשארת בתחום השאלה שרק חוזרת על עצמה כל הזמן.
חדר 514 הוא ניסיון להביא את החקירה הצבאית אל המסך אלא שהתוצאה דומה יותר לסרט אחר בעל מאפיינים דומים מאוד "אחד משלנו" - העדויות המוסתרות, החוקר (במקרה הזה חוקרת) שיעשה הכל ובכל מחיר לגלות את האמת והיא מתגלה לאט ע"י אחד מהאנשים שמגלים פרט אחד ובכך גורמים לחקירה להגיע אל העיקר: החקירה עצמה. בכך החידוש שביקשו להציג בחדר 514 איננו אלא חזרה עלילתית על סרט אחר.
אין ספק שהמשחק של כמה מהדמויות כמו זה של האלוף ושל הנחקר פשוט מוצלחות ביכולות שלהם לשדר אמניות ומשחק ראוי. כשבוחנים את תהליך עשיית הסרט קל להבין גם את המיקום שחוזר על עצמו (רק בחדר ובאוטובוס) ואת המוזיקה שכמעט ואיננה וגם את תוכן העלילה שנעה על חוקר-נחקר.
הסרט הזה יכל להגיע אל עלילה טובה יותר. יש כאן סיפור מעניין שלא ממצה את עצמו. גם ההידמות לסרטים ישראלים אחרים מבחינת הסגנון התוכן והצורה לוקח את הדברים למחוזות מוכרים.
ועוד משהו: זה כבר פאסה להביא אל המסך דילמות צבאיות מוסריות המציגות את צה"ל באור בעייתי ובטח אם זה מגיע אל העולם הגדול. כאן זה אומנם נדוש אבל שם זה מפתיע וחדשני. יחד עם זאת וזה אולי גם אחד המאפיינים המעניינים שבסרט שקיימת בו גם התייחסות לסיטואציה המורכבת ולניסיון להצדיק את המעשים תוך התייחסות למציאות הכוללת גם אם הם כחלק מאותה מגמה של הצגת הכוחנות הצבאית. בסופו של דבר התוצאות טראגיות לכל הדמויות כולם.
"למלא את החלל": עלילה קלושה וחסרת מעוף
ב"למלא את החלל" העולם החרדי נחשף אל המסך הישראלי ולא בפעם הראשונה. קדמו לו כמה. הסרט הזה הוא המשך לא ייחודי יש לומר. הסצנה הפורימית בהחלט מביאה תיאור מיחוד אך היא יוצאת מן הכלל פחות או יותר כמו בסרטים אחרים מאותו הזאנר המוזכר לעיל שגם בהם ישנם סצנות ייחודיות בתוך המכלול הגדול של העלילה.
כאן ישנו דיוק יחסי לסרטים אחרים ובקיאות בעולמם של החרדים. הבמאית והיוצרים בקיאים בעולם הזה. עם זאת דווקא השימוש בעגה ובמבטא החרדי נראה לא פעם מאולץ ובלתי אמין. בכך חוטא הסרט בניסיון לשוות בכל מחיר לסרט אופי שכזה אך האמת היא שיותר נכון לטעמי היה להשאיר את המבטא הרגיל. גם קטעי המוזיקה המקוטעים שהגיעו באופן בלתי ברור להקשר הפכו את הסרט לחסר רצף הבנתי.
הסרט מצולם כיצירת צילום אומנותי מדוקדק נקי ומתואם. האסטתיות הצילומית ניכרת בכל פריים ובכל תמונת מצב. אין ספק שהצילום הזה הוא דבר שהופך את הסרט לאחר אך לטעמי הוא לא מתאים לסרט שכזה על-אף שיש בו התכווננות אל האנשים ואל האנושיות וולא אל העלילה הגדולה שגם ככה איננה אלא סיפור קטן פשוט ולא נרחב. ואולי זאת בעצם מטרת הצילום - הפנים, המקום ולא העולם שמביא את הסיפור בשלמותו.
אז הצילום יפה והשחקנים מתאמצים אבל העלילה קלושה וחסרת מעוף. כלומר זהו סיפור מעניין אך כזה הוא נותר מבלי להתרחב או להגיע למאפיינים נוספים. וכך הולכת העלילה והופכת לבלתי מעניינת בשלב מסוים. הקולנוע הישראלי הוא בדרך כלל כזה: הסיפור נותר במקום, תרתי משמע. וגם כאן למרות נקודות מעניינות שמוצגות בו, הוא די ממשיך את הקו הנ"ל.
לסיכום ניתן לומר כי אין ספק ששמו של הסרט מתאים למצב בו נותר הצופה - הצורך שלו למלא את חלל העלילה שנפער.
