מהומה בעיירה. אבו-מאזן הואיל להעניק ראיון לאודי סגל מן הערוץ השני, שכוכבי התקשורת העוינת ונביאי השקר ממחנה השלום רואים בו סיבה למסיבה גדולה. בזאת אומנם אין כל חדש. אולם דברי החלקות שנשרו מפיו של
מחמוד עבאס כפנינים מזויפות אמורים להיות רק זרוע אחת של תנועת מלקחיים. הזרוע השנייה היא הניצחון של אובמה, שהתקשורת העוינת חיכתה לו כמו שמצפים לגאולה. ביחד יפילו - כך הם מקווים - את גוש הימין ואם לאו, לפחות יקפלו ויכניעו אותו בעזרת הלחץ מבחוץ, עד שתחזינה עיניהם בהתגשמות חלומם: מדינה פלשתינית על חורבות ההתנחלויות השנואות. כמה מהם יודעים את האמת, כי לאחר זאת מדינת הלאום היהודית לא תוכל עוד לשרוד, אך זה אינו מרתיע אותם. יש ביניהם כאלה, שאינם נבהלים מזה כלל וכלל.
לבד מגורמים עוינים יש בתקשורת הישראלית גם סתם חסרי אונים וחסרי כישרון, וגם זה בא לידי ביטוי בהתמודדות העלובה שלה עם הטקסט החדש של אבו-מאזן.
נתחיל במה שכן זכה להבלטה בפרסומים, וזו ההכחשה שמחמוד עבאס הכחיש את דבריו שלו על הפליטים, זמן קצר לאחר הראיון. אמנם, העירו על הזגזוג הזה, אבל לא ראיתי שהסיקו את המסקנה האחת, בעלת המשמעות החשובה באמת.
תחילה העובדות:
אודי סגל שאל: בתקשורת שלכם אתם מדברים על עכו, רמלה ויפו שהן פלשתין. האם אתה רוצה ללכת לשם? תשובת אבו מאזן: אני רוצה לבקר, לראות, לא לחיות. והוסיף: "אין לי זכות לחיות שם".
מיד, במחנה השלום, החלו החגיגות: שישו ושימחו - אבו-מאזן וויתר על "זכות השיבה!" במקביל פרצה מחאה גדולה אצל הערבים, ולא רק בעזה, שם שרפו בתהלוכות-רחוב את תמונותיו, כי אם גם במחוזות שלטונו, ביהודה ובשומרון.
"הנשיא" הגיב פעמיים. פעם מפי דובר לשכתו, נביל אבו רודיינה, שכינה את דברי הבוס "עמדה אישית" ובאותה נשימה אמר גם את ההיפך, שאבו-מאזן "לא וויתר ולא יוותר על זכות השיבה". עוד אמר, שראיון טלוויזיה אין פירושו מו"מ, ומטרת הראיון לטלוויזיה הישראלית הייתה "להשפיע על דעת הקהל הישראלית" (כלומר, כשהמטרה היא להשפיע על דעת הקהל, מותר לשקר).
תגובתו השנייה של אבו-מאזן באה ישר מפיו, בראיון בירדן לערוץ הטלוויזיה המצרי "אל חייאת", כנראה על-רקע התגברות המחאות על דבריו. וזה מה שאמר: "הדיבורים על צפת היו עמדה אישית ואין משמעותם וויתור על זכות השיבה. איש אינו יכול לוותר על זכות השיבה, שכן כל המסמכים הבינלאומיים... מדברים מפורשות על פתרון...עפ'י החלטה 194... החלטה 194 מדברת מפורשות על זכות השיבה...כלומר, השיבה היא היסוד..."
ועכשיו, ממה נפשך: אם להתייחס ברצינות להסבריו המאוחרים של ראש הרש"פ, כלומר שהוא דבק בדרישה הבלתי מתפשרת להחזרת כל הפליטים, על מה ולמה השמחה הגדולה בשמאל? ואם את הראיון הטלוויזיוני יש לפרש כי הוא אכן וויתר על מה שהם מכנים "זכות השיבה", הרי שהתקשורת החמיצה כאן את הלקח העיקרי שהוא בנפשנו ממש:
ש"הפרטנר לשלום" שלנו הוא שקרן חסר בושה, שלמוצא פיו אין אפילו יום אחד של חיי מדף. לו יצויר, שדבריו של אבו-מאזן לא היו נאמרים בראיון טלוויזיוני, כי אם נכתבים ונחתמים בהסכם שלום ובתמורה היינו מוסרים לו את נחלת אבותינו, ו א ח ר זאת הוא היה חוזר בו ואומר בנוסח של דוברו ("המטרה הייתה להשפיע על דעת הקהל") - 'המטרה הייתה לשחרר את שטחי פלשתין" ולכן ההתחייבויות שלי בטלות - מה היו מסוממי ומסונוורי השמאל עושים? לו ביקש מהם אותו אבו מאזן הלוואה אישית בסכום נכבד, וערב מתן הכסף היו רואים אותו מתכחש לחוב אחר מבלי להניד עפעף, האם עדיין היו נותנים לרמאי את הכסף? כך - בכסף, והמולדת הפקר?
כל ההיבט הזה, הצופה פני העתיד, אין לו זכר בסיקור הפרשה בתקשורת המיינסטרים שלנו. ללמדנו, שכל המומים הנפשיים מימי אוסלו חיים וקיימים, ומי שאמר שאלה הם פגמים גנטיים מדורי דורות, פגמים באינסטינקט ההישרדות, בייצר הקיום - אולי לא הגזים כלל.
תמונה עגומה ראינו בראיון הזה בהתנהלותו של המראיין. אודי סגל, כאשר הוא מראיין אישיות פוליטית יהודית מן הימין, את ראש הממשלה, למשל, הוא אריה. הוא יודע לנעוץ במרואיין את שיני שאלותיו ולא להרפות. והשאלות הן מחודדות וממוקדות, מונעות התחמקות. מכל זה לא ראינו דבר כשסגל ראיין את מחמוד עבאס. שם כמעט ניתן לומר שהאריה הפך לעכבר. וסגל אינו יחיד. כך נראים הרוב המכריע של עתונאינו בהתבטלותם הגלותית בפני גויים בכלל, ערבים בפרט ואויבים פלשתינים ביתר ייחוד, וכל התכונות האלה נזדמנו יחד בדמותו של אבו-מאזן.
זה מתחיל בשפת הגוף שמסגירה מאמץ מאולץ לתת עוד ועוד כבוד, עד כדי פחיתות כבודו של המראיין ושולחיו. זה נמשך בטון דיבור מתחנחן, על גבול ההתחנפות. וזה מתבטא בשאלות שהן אומנם לעניין, אך בעטיפה רכה המעגלת את הקצוות החדים. ולבסוף, וזה הכי מרגיז, באה 'שתיקת כבשים' של השלמה עם תשובות שקריות ומתחמקות, גם כאלה העושות מן המראיין ומקהל צופיו ומאזיניו- אידיוטים. אין עימות עם המציאות , אין הפנייה לסתירות, אין השוואה עם אמירות אחרות, הפוכות. כך מראיינים שליטים בדיקטטורות.
דוגמאות:
סגל שאל, על סמך מה האשים אבו מאזן את ישראל באו'מ ב"טיהור אתני", כלומר בג'נוסייד, בהשמדת עם, במשהו כמו שואה. על כך השיב עבאס - 'אתם מפנים פלשתינים ממזרח ירושלים ומאזור C , אומרים לאדם לצאת מארצו. כך אתם עושים." מעיר לו סגל - 'כל אחד יכול ללכת לבית משפט', ואבו מאזן משיב שלא לעניין - "האיש הזה סובל, מי יעזור לו?" וסגל שותק.
בחייך, סגל, את מי , ומתי, גרשה ישראל מירושלים או מאזור C ? שיאמר לך, כמה גרשנו, ולאן, ומתי? וכמה צריך לגרש כדי שזה ייחשב 'טיהור אתני'? 5? 20? 100? ואולי מאות אלפים לכל הפחות, כמו בקוסובו? ומפי מי באה העלילה הזאת? מפיו של אדם שקיבל דוקטוראט על הכחשת שואת ששת המיליונים. את מה שקרה - הכחיש, ומה שלא קרה - המציא!
זר, שהיה מאזין לשאלה-תשובה בעניין "הטיהור האתני", היה מתרשם שכנראה ישראל באמת מגרשת המוני ערבים מסכנים.
ועוד דוגמה:
סגל ביקש את תגובת ראש הרש"פ על איחוד הרשימות בין הליכוד לליברמן, ובמענה אבו מאזן מתח ביקורת על ליברמן, מדוע הוא תוקף אותו. ושוב - בחייך, סגל, לא שמעת על ההסתה הבלתי פוסקת בתקשורת הפלשתינית, על החינוך לשנאה ולטרור החל מגיל הגן, על קריאת רחובות, כיכרות ומוסדות על שם טרוריסטים רוצחי יהודים, על מתקפה דיפלומטית בלתי פוסקת נגד ישראל? ליברמן מתנפל על אבו-מאזן סתם ככה? אלא, שזה כנראה הכלל: תפקיד המתלונן המקופח שייך תמיד 'לקוזאק הנגזל' הפלשתיני ותפקיד השותק המבויש ובעל קול ענות החלושה הוא נחלת שק החבטות הישראלי היהודי, מעתה ועד עולם.
פעם חשבו, שאת הגוו הכפוף והרוח השפלה רכשנו בגלות, והנה גדל לנו כאן דור חדש שלא ראה ולא חווה גלות, אך במערכה על זהותו, כבודו וזכויותיו הלאומיות - הוא נותן גוו למכים ולחייו למורטים, שר "עם חופשי בארצנו" ונוהג כעם מובס בארץ נוכריה.
ואם במו ידינו אנחנו מנמיכים את קומתנו, מה הפלא שתדמיתנו בעולם היא כמות שהיא?
כמה מן הלקחים שהתקשורת לא הפיקה מן הראיון עם מחמוד עבאס:
- אמירות, הבטחות, התחייבויות של הצד השני לסכסוך באזורנו אינן שוות את הנייר, כתובות על הקרח.
- גם אם תימצא מוטציה, אישיות פלשתינית שכביכול תהיה מוכנה לתת תמורה ממשית ל"וויתורים הכואבים" שלנו - חזקה על ההמונים, הדמגוגים והפנאטים שלהם שלא יתנו לזה להתרחש. אם לא יירצח, הוא לבטח יוכרח לחזור בו ולהתכחש לכל מה שהתחייב, ועיין ערך תגובתו האחרונה של אבו-מאזן.
- הנמכת טון וכפיפת קומה לעולם לא יפייסו את האויב הערבי, כי אם להפך - יעודדו אותו להתיר לעצמו על חשבוננו עוד ועוד. וגם על 'עמי התרבות', ש'תולעת יעקוב' כל כך משתוקקת לשאת חן לפניהם - התנהגות כנועה, תשובה רפה ושתיקה מול התגרות, לא יעשו כל רושם.
אבו-מאזן אינו צריך לחשוש מלהשמיע בפני עיתונאי ישראלי יהודי כל שקר וכל עלילה. מובטח לו שלעולם, אבל לעולם, איש שיחו לא יוכיחנו על פניו. זו תרבות השיח שהשמאל השליט בישראל, ועוד לא נמצא המנהיג מן הימין שיעקור אותה משורש.
