אמריקה, לאן הולכים מכאן?

זו כבר לא אותה אמריקה שבה בחרתי לחיות. למרות שנולדתי בישראל היגרתי לארצות הברית מדרום אפריקה שם חייתי בעודי נשואה. בזמן חיי במדינה היהודית הצעירה, בשבילי אמריקה ייצגה כוח ועושר. כאשר בני משפחתי המבוססת מניו-יורק היו מגיעים לישראל לביקור, כמעט מדי שנה, הרושם שהם השאירו עלי היה שהחיים באמריקה הם חלומו של כל אדם. בסתר העדפתי להיוולד שם ולא בישראל. כאשר חבילות ה-קאר (קאופרטיב לסיוע והקלה בכל מקום) היו מגיעות, פעמיים בשנה, בנדיבותם של משפחתנו בניו-יורק, שהכילו פריטי מזון יוקרתים תוצרת ארה"ב שלא היו זמינים בישראל הנאבקת לקיומה, בביתי היו דברי מאכל אלו מותרות אמיתיים. משפחתי חיכתה בכיליון לנגוס בפריטי מזון אלו שהועלו על שולחננו באירועים מיוחדים בלבד. נשאתי זיכרונות אלה במשך שנים. בשנת 1980 הייתה לי ההזדמנות לבקר בפעם הראשונה בארצות הברית. אני זוכרת את הנחיתה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק. נהג האוטובוס שהסיע אותנו מהמטוס לטרמינל ברך אותי בקול נעים "היי, מה שלומך?" הסתכלתי סביבי כי חשבתי שהוא טועה כשפנה אלי כך; אחרי הכל אני לא הכרתי אותו. מאוחר יותר הסתבר לי שאמריקה הידידותית פונה אל כולם באופן כזה. התרשמתי והרגשתי תחושה של בית. ביקרתי בוושינגטון ונזרקתי ממונית על-ידי נהג כהה עור כשאמרתי לו שאני ממדינת האפרטהייד דרום אפריקה. ביקרתי בלאס וגאס וצפיתי בהופעת זמר חלומותיי פרנק סינטרה, ובכמה מדינות במרכז מערב ארה"ב ולבסוף הגעתי לקליפורניה כתחנה אחרונה. נהניתי מכל רגע מביקורי באמריקה. בקליפורניה ראיתי בפעם הראשונה הומלס מוטל ברחוב. הייתי המומה שבאמריקה העשירה דבר כזה בכלל אפשרי ושאלתי את עצמי מדוע. שבתי ליוהנסבורג עם החלטה שאם דרום אפריקה תהפך לשדה קרב פוליטי, בגלל מדיניות ההפרדה הגזענית שלה, וזה כבר היה בדרך, אני אעשה את ארצות הברית בית העתיד שלי. כאשר קן משפחתי התפרק בחרתי בקליפורניה כמקום שאליו אני רוצה לעבור ולגדל את הבן שלי, אז בן 10. הגעתי ללוס אנג'לס בשנת 1982 ומאז 1987 אני אזרחית ארה"ב. בהדרגה החיים השתנו החיים היו טובים, טובים כפי שאני עשיתי אותם והזדמנויות היו בהישג יד. הפכתי לפטריוטית אמריקנית נלהבת וזו הייתה הרגשה טובה, ממש טובה. נסעתי ברחבי המדינה מטעם העבודה ולהנאתי הרבה, וידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. ארצות הברית הייתה המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו והטפתי זאת לאחרים. לא אפשרתי לאף אחד לתקוף את המולדת שאימצתי. ואז, בהדרגה, תנאי החיים החלו להשתנות. קליפורניה הפכה למקום מקלט למהגרים בלתי חוקיים, בעיקר ממקסיקו, ורמת החיים התחילה להידרדר. היום חלקים מסוימים של לוס אנג'לס נראים כמו פרבר במקסיקו הענייה. חווינו את מהומות רודני קינג של שנת 1992, והעיר בערה. חשתי שאין הבדל בין האפרטהייד בדרום אפריקה והתנגשות הגזעים בארה"ב. התחלתי גם לתהות על מהות חוק האפרמטיב אקשן שהוא חוק גזעני חסר שוויון הזדמנויות. התחלתי להבין את המערכת הפוליטית בוושינגטון, באופן כללי, ובקליפורניה בפרט. הבנתי עד כמה המדינה מנוהלת על-ידי האליטה המנותקת ממציאות; עד כדי כך שבמהלך הנשיאות של גורג' בוש התפטרתי מהמפלגה הרפובליקנית שאליה השתייכתי מאז שהפכתי לבוחרת מן השורה. אמריקה הידידותית, החברותיות של האנשים השתנתה דרמטית ולרעה. וושינגטון אימצה את גישת רוב-התרבותית האירופית והתעלמה מאלוקים. המדינה נעשתה רב שפתית ואנגלית אינה יותר שפת המכנה המשותף שכל אמריקני מדבר ומבין. אנשים כבר אפילו לא עושים מאמץ לדבר בשפתנו, באנגלית; אנחנו עושים את כל המאמצים לדבר בשפתם, לתרגם כל מסמך לשפות אחרות, גישה גורמת לבלקניזציה. היום, במתחם הקלפי, שלטי ההוראות היו בשפות שונות, ועיניי היו צריכות לחפש את השלט שאוכל לקרוא ולהבין, זה שבאנגלית. זה גרם לי להרגיש שאמריקה היא עכשיו למחטף למי שיצליח לגרום ששפתם תשלוט במדינתנו. כל כך הרבה השתנה מאז 1984. שלטון אובמה האיץ את הגזענות ארבע השנים האחרונות של שלטון אובמה האיצו את החלוקה, הגזענות, השנאה של אדם לרעהו, שהולכים למרחק של אנטגוניזם ברור של האזרחים אחד כלפי השני. כל אחד מפחד להביע את תחושתו או עמדתו ומעדיף לשמור את דעתו לעצמו ולהיות שמרני בביטויים. נהיינו אמריקה של פוליטיקלי קורקט ודברי שקרים זה הלקסיקון המשותף. אנחנו הופכים במהרה לרפובליקת בננה אמריקה. אנשים הופכים במהרה ללא ידידותיים וסובלניים; נהג האוטובוס שברך אותי לראשונה בניו-יורק היום הוא מצרך נדיר. אמריקה היא כבר לא המדינה שבה כל כך התאהבתי וכל כך רציתי להיות חלק ממנה; עד כדי כך שאני שוקלת לעזוב. אבל לאיפה, אם כל כך הרבה שנים החשבתי את ארה"ב כמבצר הטוב האחרון של חופש וחירות? לאן הולכים מכאן? לגיהינום? עכשיו אני חיה בפחד וחוסר ודאות גוברת. הבחירות האחרונות הן על המשמעות והרוח של אמריקה. ישנם עדיין כמה מקומות ידידותיים, של נאיביות אמריקנית, אבל הם הולכים ונעלמים. ב-6/11/2012 מיד לאחר שהצבעתי כתבתי: המצווה שעשיתי - עמדתי במשך שלושים דקות בקלפי בקליפורניה להצביע. בשנת 2008, למרות שהצבעתי לג'ון מקיין, נשמתי את חמצן אובמה בזמן שהייתי בתור להצביע וכל הדרך הביתה. בשנה זו, לכל אלה שעמדו בתור היה מבט מסתורי על פניהם. על החולצה של המתנדב שקיבל אותי היה תג עם השם ברק?! הצבעתי למיט רומני, פול ריאן ואליזבת אמקן כדי שתיקח את המושב של דיאן פיינשטיין בסנאט. קיוויתי שההצבעה שלי תשלח מסר ברור לוושינגטון: להפסיק לשחק עם החיים של האזרחים. הפסיקו את הקשקושים! זה לא עבד! אלוהים, ברך את אמריקה ושאלוהים יעזרו לכולנו!