כשקראתי על כך שבטורקיה מתכננים להעמיד למשפט את עוצרי ספינת המרמרמה לא התמרמרתי. גיחכתי והמשכתי הלאה. היה ברור שמדובר בגימיק, סתם רצון להביא לכותרות את העובדה שבטורקיה לא אוהבים את צה"ל. הרי ברור לכולם שהיוזמה להעמיד אותם לדין לא ריאלית.
אבל מצד שני יש לטורקיה קולות תומכים מהצד הישראלי כאשר היא טוענת כנגד צה"ל שהם רוצחים ומבצעים פעולות לא חוקיות בעזה ובשטחים. כי בסופו של דבר אם נודה על האמת שירו של יזהר אשדות 'עניין של הרגל' הוא כולו כתב אשמה כנגד צה"ל, שגם אם היה מקרה או שניים שהשיר נכון לגביהם, זהו עוול לחיילים כולם ועוול לאלו שמגנים בחירוף נפש על המדינה. גם המשך שידורו בגל"צ הוא בעצם להיכנס בצה"ל בתחנה שלו.
והוא לא היחיד. קחו למשל סדרה של סרטים בקולנוע הישראלי, חדשים וישנים, שכל מטרתם היא להביא את הסיפור האנושי שמאחורי פעולות צה"ל בשטחים באופן מגמתי. לא אנקוב בשמות הסרטים אבל לכולם מכנה משותף אחד ברור: הנה צה"ל מתעלל בפלשתינים והנה החיילים של הצבא הישראלי עושים מעשים לא ראויים.
זאת תרבות ישראלית שלמה ששמה לה למטרה לפגוע בחייל צה"ל, והיא מצליחה. כי בטורקיה קונים את הסיפורים וגם בהוליווד ובפסטיבלים השונים שהסרטים מוקרנים בהם. יוצרי הסרטים הללו מקבלים פרסים על החדשנות והתעוזה ואז באים לישראל ואומרים שהסרט נחשב לסרט טוב ומצליח. בחו"ל אוהבים את הסיפורים האלה כי הם כאילו יוצאי דופן ומביאים זוויות מעניינות, אבל האמת היא שמרוב סרטים כאלה לא ניתן לראות את המציאות האמיתית שמתרחשת בישראל.
אז לפני שאנחנו מלינים על האנטישמים מחוץ לארץ כדאי שנביט עלינו פנימה, אל השירים הסרטים והסיפורים, שכל דמיון בינם לבין המציאות אומנם מקרי בהחלט, אבל הסרט הרע שהם יוצרים גורם לכולנו להיראות בעולם באופן בעייתי.
