אבל מתברר שמה שגרם לפטראוס להתקשר באופן אישי לסגן ראש המודיעין הסודני הוא חשש דחוף הרבה יותר. על-פי דיווח בעיתון הסודני 'אל-אינתיבאה', ארצות הברית ניסתה ליצור קשר עם הסודנים מיד לאחר שהאצבע המאשימה הופנתה כלפי ישראל. העיתון ציטט גורם סודני בכיר שאמר שהמסר העיקרי של פטראוס באותה שיחה עם הגנרל א-טייב היה בקשה מהשלטונות בסודן לערוב לכך שאזרחי ארה"ב בחרטום לא ייפגעו בעקבות תגובות ציבוריות זועמות. לדברי אותו גורם, היה חשוב לפטראוס להבהיר לעמיתו הסודני כי לארצות הברית אין שום קשר לתקיפה הישראלית לכאורה, וכי וושינגטון לא ידעה עליה וודאי שלא סייעה לישראל בהכנות הלוגיסטיות לתקיפה. אפשר להבין את פטראוס. שבוע בלבד לפני הבחירות, הדבר האחרון שהבית הלבן זקוק לו הוא בנגזי 2, פיגוע ראווה משפיל בשגרירות ארצות הברית בחרטום שעלול להסתיים במותם של דיפלומטים, או גרוע מזה - לקיחת בני ערובה אמריקנים. ואכן, יש לאמריקנים סיבות טובות לחשוש. רק לפני קרוב לחודשיים הסתער המון סודני מוסת על שגרירויות בריטניה וגרמניה בחרטום בתגובה לסרט 'תמימות המוסלמים' הלועג לנביא מוחמד. השגרירות הגרמנית הועלתה באש ודגל איסלאמי הונף גבוה מעל גג הבניין. ערב הבחירות, הפיתוי להסתער על השגרירות האמריקנית בחרטום פשוט עלול להיות גדול מדי. תמונת דגל איסלאמי מעל שגרירות ארצות הברית היא מסר שישלח גלי צונאמי ברחבי העולם המוסלמי. לא משנה מי יהיה הנשיא הבא, ארצות הברית תתקשה להתמודד עמו. בכל אופן, על-אף העובדה שהטלפון של פטראוס פחות או יותר חשף את ישראל, עדיין יש יותר שאלות מתשובות. ובראשן, מה הייתה מטרת המבצע מלכתחילה. ה'וושינגטון פוסט' בשבוע שחלף השתעשע בהעלאת סדרת השערות, החל מקטיעת קו האספקה הלוגיסטי של חמאס מסודן לעזה דרך סיני וכלה בהצגת תכלית שנועדה להבהיר לקהילייה הבינלאומית בכלל ולאירן בפרט שחיל האוויר הישראלי מסוגל להפציץ את מתקן ההעשרה בפורדו הנמצא במרחק זהה למרחק של מפעל הנשק הסודני אל-ירמוכ. מבחינה זו, המבצע לא רק מעביר את המסר בדרך הברורה ביותר אלא גם מהווה תרגולת מושלמת לקראת תקיפה אווירית באירן, אם תבוא. אולם מה שהתרחש במפעל בחרטום עשה יותר מזה. הוא מיקד את תשומת הלב הבינלאומית ביחסי אירן-סודן, וחשף כמה דומה המודל שלהם ליחסי סוריה-אירן. בסודן כמו גם בסוריה יושבים היום כוחות של משמרות המהפכה ומסייעים לממשלה בפיתוח המערך הצבאי-לוגיסטי ובמלחמה במורדים. מעבר לכך יש דיווחים ממקורות שונים ולפיהם התעשיה הצבאית הסודנית מוחזקת היום בעצם על-ידי משמרות המהפכה האירניים. אלא שהוכחות של ממש אין. המקסימום הרשמי שאפשר למצוא היום באתר האינטרנט של התעשיה הצבאית הסודנית הוא דיווח שלפיו אחדים מכלי הנשק המיוצרים בו נעשים ברישוי אירני (ראו [קישור]). פה ושם יש דיווחים על מזל"ט אירני, או על כלי נשק אחרים מפס ייצור אירני, אך ההערכה היא כי הם יובאו לסודן ולא יוצרו בה.

המידע המעניין ביותר על פעילות משמרות המהפכה בסודן מגיע מלוב. אך לאו-דווקא בענייני ייצור נשק, אלא בגנֵבתו. לפני כשנה, זמן לא רב לאחר מותו של קדאפי, כאשר החלו להתברר ממדי הכאוס בלוב החופשית, נחתה על המערב גם התובנה כי כמויות נשק אדירות שמקורן בצבא הלובי פשוט נעלמו. קציני מודיעין לובים דיווחו אז בתדרוכים לקציני נאט"ו כי על-פי המידע שבידיהם חיילי כוח העילית האירני 'אל-קודס', הממוקמים בבסיס סודי בדרום סודן, ניצלו את המהומה בלוב כדי לחצות את הגבול בחשאי ולהשתלט על חלקים גדולים מארסנל הנשק הלובי. על-פי דיווחיהם, האירנים הצליחו לשים יד על כמויות משמעותיות של טילי SA-24 שלוב רכשה מרוסיה בעסקת נשק ב-2004. טילים אלו, המסוגלים לפגוע בכלי תעופה המשייט בגובה 11 אלף רגל, הם המקבילה הרוסית ל'סטינגר' האמריקני, אותו טיל שהביס את הכוחות הסובייטיים במלחמתם במוג'אהידין בשנות השמונים באפגניסטן. ב-2002 ניסה ארגון אל-קאעידה להשתמש בטיל מסוג דומה כדי להפיל את מטוס אל-על בקניה. עד לפני חודשים אחדים ההערכה הייתה כי הטילים שנגנבו הוברחו לסודן ואוחסנו באתר חשאי של משמרות המהפכה באל-פאשיר, עיר הבירה של צפון דרפור. חלק מהטילים ככל הנראה הוברחו לתוך מצרים. כאשר התבררו ממדי הגנבה בלוב ניסו מומחי צבא מערביים להמעיט בחשיבות העניין בטענה שקבוצות מיליטנטיות קטנות לא ידעו להתמודד עם המסוגלות הטכנית הנדרשת לשימוש בטילים אלו. אולם הטענה הזו ודאי אינה נכונה כשמדובר במשמרות המהפכה. המשמעות היא שטילים אלו יכולים להגיע לידי שורה של ארגונים שאירן תומכת בהם, ובראשם חמאס בעזה. אם במהלך החודשים האחרונים אכן הגיעו לרצועת עזה בדרך לא דרך טילים כאלו, המשמעות היא שאף כלי טיס שממריא משדה התעופה בן-גוריון אינו בטוח לחלוטין. החשש הזה אולי מסביר את הדיבורים שנשמעים לאחרונה על צורך במבצע נוסף בעזה. נכון להיום ארצות הברית וכמה ממדינות אירופה עוסקות באופן אינטנסיבי בניסיון לאתר נשק שנגנב מן הצבא הלובי, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. כבר ידוע בוודאות שחלק ניכר מן הנשק הגיע לסוריה. חלק אחר הגיע לאלג'יריה וחלק נפל ככל הנראה בידי קבוצות איסלאמיות מיליטנטיות שמטילות את חיתתן על מאלי. השאלות הגדולות מבחינת ישראל הן מה וכמה הגיע לעזה, מה ממתין עדיין בסודן, ומה מחכה ברחבי סיני בציפייה לשעת כושר להגיע לעזה. אלה לא רק תיאוריות. לפני שלושה שבועות אישר צה"ל כי לראשונה נורה טיל נגד מטוסים מדגם סטרלה - SA-7 לעבר מסוק של חיל האוויר בשמי עזה. המסוק לא נפגע. אולי משום כך עברה הידיעה בשקט יחסי. חודשיים לפני האירוע בעזה, בפיגוע בעין-נטפים סמוך לאילת, שבו נהרגו שישה אזרחים ושניים מאנשי כוחות הביטחון, נורה ככל הנראה טיל מדגם סטרלה על-ידי חוליית הטרור שפעלה מתוך סיני. ההערכה אז הייתה כי החוליה פעלה בשיתוף עם קבוצות מסוימות בעזה. ה-SA-24, המכונה איגלה, הוא וריאנט מתקדם של הסטרלה. הרוסים ניסו להרגיע בחודשים האחרונים את המדינות המודאגות מדליפת הנשק בלוב, ולומר שאת הטילים שסופקו ללוב ב-2004 אי-אפשר לשגר כטילי כתף אלא רק מתוך משגר. אולם כשמדובר במרחבים של עזה וסיני, דברים אלו לא ממש מרגיעים. כעת מתווספת לכך ההתלהמות של ממשלת סודן. בעקבות הפיצוץ במפעל הנשק אל-ירמוכ בחרטום הזהיר שר ההסברה הסודני אחמד בילאל עות'מאן כי ממשלת סודן "תנקוט צעדים החלטיים יותר נגד אינטרסים ישראלים. מעתה הם הפכו למטרות לגיטמיות עבור סודן". לא נראה שמישהו בישראל התרגש מהאיום. חיל האוויר של סודן לא יתקוף בימים או בחודשים הקרובים מטרות כלשהן בישראל. אכן, יש מטרות ישראליות באפריקה. מעבר לכך, יש פוטנציאל מסוג אחר. על-פי הדיווח האחרון של רשות האוכלוסין, בעשרת החודשים האחרונים הגיעו לישראל 3,597 מסתננים מסודן. כפי שהסודנים בתחנה המרכזית בתל אביב אומרים, לא כל המסתננים הם מתנגדי משטר. רחוק מזה. בנוסף, גם מתנגדי משטר שנמצאים כיום בישראל יכולים להיסחט מרחוק לפעולות נגד ישראל באמצעות לחץ על בני משפחותיהם שנותרו מאחור.