1. בעימות בין אובמה לרומני ניצחה הרומנטיקה. רומני הציע דם יזע ודמעות; אובמה הציע רומנטיקה וכריזמה. כמו כולם, גם אני נסחף בהתלהבות לנאומיו של אובמה. "הופעה". בגל"צ ניגנו לכבוד הניצחון "הוטל קליפורניה" ו"דמיין" של ג'ון לנון. זה עובד. זה תמיד עבד. זה חלק משורש הבעיה אצל הימין השמרני. אנשים מחפשים תקווה, גם אם היא לרגע. תקווה עכשיו.
שלום עכשיו. משיח עכשיו. מה זה משנה, תן לחלום. את החשבון נשלם אחר כך.
אובמה הוכיח יכולת ארגונית מרשימה. קבוצות דמוגרפיות שלמות הזדהו איתו לגמרי בלי קשר ליכולותיו הבעייתיות בכלכלה או במדיניות חוץ. הוא איחד את קואליציית המיעוטים שהייתה לרוב. ההצבעה השבטית לא התחשבה באחוז האבטלה הגבוה ובצמיחה הנמוכה וכמובן שלא הפריע לה הפיאסקו בבנגזי שהיה משל להתנהלות האמריקנית בחוץ. גם התקשורת האמריקנית ברובה ייצרה רוח גבית לסחרירים (ספינים) של מטה אובמה וכיסתה על מחדליו. קואליציית המיעוטים פירושה הצבעה כמעט אוטומטית לטובת בן השבט, הרבה יותר מהצבעות דומות בעבר. פירושה גם שסע הולך ומחמיר בחברה האמריקנית. זה לא טוב לעולם החופשי.
2. למרות שהבחירות התנהלו בארה"ב החברה הישראלית הייתה מעורבת למדי. התמיכה הפופולרית נחצתה בין רומני לאובמה פחות או יותר לפי המיקום במפה הפוליטית הישראלית. עכשיו יתחיל מסע ההפחדה של השמאל בסיוע התקשורת הישראלית – אובמה "יעניש" את נתניהו ואת ישראל ושאר ירקות מאותו דבר. אותם פרשנים המקוננים על כך שנתניהו עוסק ב"הפחדה" ביחס לסוגית הגרעין האירני כדי להשכיח סוגיות שלטעמם בוערות יותר (כנראה שהעולם אינו מסכים איתם), אינם נמנעים מלנקוט בעצמם בהפחדות ובאיומים ביחס לסוגית יחסי ישראל-ארה"ב.
הפרשנים הקבועים ימציאו ספינים על משבר ביחסים עם ארה"ב וסוּפה בקשרים וטייפון בחיבורים. הם יצטטו התבטאויות חריפות נגד נתניהו ויעשו מעשה
אילנה דיין לפמפם את אולמרט כתקווה. חבל להתרגש.
לנשיאי ארה"ב תמיד מותר להתערב לטובת מועמדים משמאל – כך לטובת רבין ב-92' ופרס ב-96' כמו גם לטובת ברק ב-99'. ההתערבות לא הועילה ומה שקבע היה הנושאים על סדר היום. חלקים בקרבנו מייחלים ללחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לבצע מהלכים מסוכנים. רוב הציבור הישראלי בוחל בטקטיקה כזאת.
לא אלמן ישראל. בענייני אירן אובמה מושקע מאוד. נקווה שירצה לפרוע את השטר. ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני, מה שהיה הוא שיהיה. אובמה יוכל לגור ברמאללה ועדיין לא ישכנע אפילו את ה"מתונים" בפת'ח להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי או לוותר על דרישת השיבה. ועוד לא דיברנו בחמאס. לצערנו, שלום כנראה לא יהיה. לפחות לא בדורנו. חוץ מזה, כבוד הנשיא האמריקני אמור להיות עסוק מעל לראשו בבעיות פנים, בכלכלה הקורסת ובאבטלה הבוערת. חשוב להזכיר את מבנה השלטון האמריקני – הנשיא הוא צלע ראשית אמנם, אבל במשולש. גם לקונגרס הפרו-ישראלי יש השפעה מכרעת.
3. הספין האישי שנשמע ביתר שאת ביחס לנתניהו ואובמה, עמד במרכז אחד המושבים בכנס העיתונות באילת השבוע. בעוד שמיר ובגין נחשבו בתודעה הציבורית כ"אבות האומה" לצד מנהיגי מפא"י – שכן הם פעלו לפני הקמת המדינה – עליית נתניהו הייתה הפעם הראשונה שנציג "ישראל השנייה" קיבל לידיו את ההגה. משמעות הדבר הייתה תחילתו של חילוף משמרות בחברה הישראלית. לכן הזעם והחרון הלא רציונליים כלפי נתניהו – משום שלא במאבק אידיאולוגי מדובר, ואפילו לא פוליטי גרידא; זאת מלחמת הישרדות של אלה החשים שמוקדי הכוח נשמטים מהם בתהליך היסטורי בלתי נמנע. שימו לב למערכת הבחירות אצלנו, אין דיון עקרוני אלא עיסוק בדה-לגיטימציה של היריב. אין עיסוק בעמדות היריב ובהשקפת עולמו אלא בהבניית הדימוי השלילי.
כך ימכרו לנו גם את מערכת היחסים עם ארה"ב כעניין אישי בלבד בין אובמה לנתניהו. נשכחו הערכים המשותפים של שתי האומות, הקונגרס הפרו-ישראלי, דעת הקהל האוהדת אותנו דרך קבע. נחזור על הראשונות: לא נתניהו האיש עומד לדיון – למרות שנוח לטפול על אישיותו תלי מעשיות – אלא נתניהו כסמל, כמסמן ציבור עצום בעל השקפת עולם אחרת מזו שעד לא מכבר הושמעה באופן בלעדי בתקשורת. אסור להיכנע לספינולוגים; מערכת הבחירות צריכה להתנהל סביב השקפות העולם השונות.
4. באותו מושב נטל
יוסי שריד את רשות הדיבור והפליג בסיפורים שהאירוהו באור שבעת הימים. לבסוף העיר שאין דבר כזה "אובייקטיביות". כל
עיתון מכובד הוא בעל עמדה פוליטית ידועה. אמרתי שזה לוז טענתי כלפי התקשורת שחלק ממנה מציג עצמו כחסר עמדה פוליטית.
שריד ענה ש"ישראל היום" שונה מהשאר משום שהוא הדום לרגלי המו"ל או נתניהו. שריד לא כיוון רק ל"הדום" כמדרס רגליים, אלא גם במובן היותר מכעיס: מחיקת האחר, הזלזול המתנשא ביריב האידיאולוגי. להדום אין השקפת עולם או עמדה תרבותית ופוליטית לגיטימית. בתגובה אמרתי שאני מעדיף להיות הדום לרגליו של יהודי חם מאשר לעבוד בעיתון הנתמך בידי משפחה בעלת עבר נאצי (משפחה דומונט-שאוברג ששיתפה פעולה עם המשטר הנאצי ובבעלותה 20 אחוזים מהארץ). שריד קם והלך ואתו כעשרים חסידים (מתוך מאות באולם). עיתונאי ותיק אמר שהמהומה המלאכותית הייתה פארסה מגוחכת. לכל קבוצה בחברה יש אורתודוכסיה קנאית משלה. אגב, ערב קודם, במושב מרכזי, הטיח ח"כ
אחמד טיבי בעיתונאי
חגי סגל אמירות כגון "טרוריסט" ונאצות נוספות. איש לא קם והלך או הגן על סגל. כנראה שאין לו חסידים.
כמה תובנות: ראשית, השליטה בשיח. מאז פרסום עברם של בעלי הארץ לא דנים בנושא; נראה שפגעתי בטאבו. שנית, הדה-לגיטימציה של בר הפלוגתא. אין מחלוקת אלא התעלמות. שלישית, הקונטקסט – כנס תקשורתי: מביאים בעלי דעות מנוגדות שמטבע הדברים יאמרו דברים קונטרוברסליים. לכן מלאכותיות הזעזוע, מקרה קלאסי של הקוזק הנגזל. בשנה שעברה הופעתי מול
גדעון לוי – ובכל זאת, העימות נגמר בדברי הערכה הדדיים. לבסוף, הטקטיקה – הסטת הויכוח. לא מדברים כעת בדבריו הפוגעים אלא בתגובה להם.
בכל זאת, אפשר להוציא מתוק מעז ולהבין את הדימוי "הדום" בכיוון חיובי כבסיס שעליו עומד הגוף כולו. "ישראל היום" הוא אכן בסיס תקשורתי רחב למחנה השמרני הישראלי לקראת מהפכה בשדות השיח השונים בחברה הישראלית: בתקשורת, באקדמיה, במכוני המחקר ובתרבות. לכן ההתנגדות העזה אליו בקרב אנשי הסדר הישן.