מאמצים את הנרטיב של האויב

עייפנו ממקהלת המובסים והמתבאסים, מקהלת האסטרטגים בפרוטה שאין להם בדל מידע רציני על שהתרחש באמת בעזה ובקהיר, בוושינגטון ובירושלים, ובכל זאת אינם נרתעים מלפסוק: "הפסדנו", "הוכינו שוק על ירך" ו"אוי מה היה לנו". אנשי חמאס יצאו מהחורים ומהחווחים שנעטפו בהם בימי המבצע; הם מביטים סביבם, בוחנים את נזקי היהירות שלהם, מונים את הנחות היסוד שלהם שהתנפצו בזו אחר זו, ויודעים בדיוק מי ניצח ומי הפסיד. או אז הם מסתובבים למצלמה ומשדרים את "קול הרעם מעזה", נסראללה גירסה 2, מחלקים סוכריות להמוני המדוכאים ברצועה להמתיק את מראות החורבן. הכריחו את נתיניהם להשתתף ב"חגיגות הניצחון". כל מי שלא ראה שמחת ניצחון כזאת, לא ראה שמחה מימיו. שמחת בית השוהאדה ועיד אל-חרטה. העזתים למודי ניסיון, יודעים היטב לשקלל את מאזן הרווח וההפסד. מיום רביעי ההוא ליום רביעי שאחריו - כולה שבוע, לא שלושה שבועות ולא 33 יום - בתווך הרוגים רבים, בניינים חרבים, אלפי פליטים, ובצד האחר לא הרבה. וואלה ניצחון. הם זוכרים כיצד נראה הצפון בתום מלחמת לבנון השנייה ומאות הטילים שנפלו על ערינו, וכיצד נראה הדרום במבצע עופרת יצוקה. עכשיו המציאו הציונים מכונה שמוציאה את העוקץ מאיומי הרהב של מנהיגיהם. הם יודעים שרוב הישראלים רצו ודחפו לפלישה קרקעית ולפגיעה עמוקה עוד יותר. הם גם ראו את ההתייצבות הנלהבת של עשרות אלפי חיילי המילואים לקראת מכה קרקעית אפשרית. הם יודעים את האמת. ואז הם מקשיבים לנו, הישראלים, ושומעים את קולות הנהי והבכי וקינות איכה ויללות "הפסדנו" ו"הושפלנו עד עפר", ומתבלבלים. רק רגע, אם זה מה שהישראלים אומרים, אז אולי המנהיגים המצ'וקמקים שלנו צודקים?