בימים אלו, ולמעשה תוך כדי כתיבת שורות אלו ממש, אמורים הפלשתינים (על-פי הצהרתם) לפנות אל האו"ם בבקשה להכיר ברשות הפלשתינית כמדינה שאינה חברה מלאה בארגון. זהו "שדרוג" משמעותי למעמדם של הפלשתינים באו"ם כיום, כמשקיפים בלבד.
צריך לומר, כי העיתוי והתאריך שבו בחרו הפלשתינים להגיש את בקשתם זו, אינו מקרי. זהו תאריך סמלי ומלא משמעות היסטורית, שכן כידוע, בכ"ט בנובמבר 1947, אושרה למעשה תוכנית החלוקה על שטחי הארץ, בין שתי המדינות: היהודית והערבית. זאת לאחר ההחלטה כי בכך גם יסתיים המנדט הבריטי על הארץ. צריך וחשוב להזכיר, כי היישוב היהודי בארץ ישראל אימץ בחום את ההחלטה, ואילו היישוב הערבי בארץ וכן מדינות ערב, דחו אותה מכל וכל.
נשאלות השאלות,
מהי למעשה משמעותו של הצעד הפלשתיני הנוכחי? וכן מה הן ההשלכות של מהלך כזה, בעיקר מבחינת ישראל והפלשתינים עצמם? בשלב זה מסתמן כי בקשתם של הפלשתינים תתקבל, וההכרה בהם אכן תאומץ על-ידי עצרת האומות המאוחדות.
סיכוי להידברות?
למעשה, ישנן כמה זוויות השקפה לצעד כזה, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. השורה התחתונה היא כי המצב בשטח לא צפוי להשתנות באופן משמעותי (אם בכלל) בעקבות ההכרה הצפויה של האו"ם במדינה הפלשתינית העתידית. מה שבכל זאת עלול להיפגע, הוא בעיקר הסיכוי לקיומו של מו"מ עתידי להסדר בין ישראל לפלשתינים, זאת מכיוון שצעדים חד-צדדיים כאלו מחלישים ומרחיקים כל סיכוי להידברות בין הצדדים בעתיד, שכן זו תהיה ריקה מכל תוכן ממשי, ולמעשה הופכת למיותרת, בעידן של צעדים חד-צדדיים מסוג זה.
הבעיה העיקרית בנושא זה מבחינת ישראל, היא בכמה מישורים. ראשית, הכרת האו"ם בפלשתינים כמדינה, מעניקה חותמת סופית ורשמית בזכותם של הפלשתינים על שטחים רבים, שאמורים להיות חלקים מן המדינה הפלשתינית העתידית. חלק עיקרי משטחים אלו, נמצא היום בידי ישראל, ועונה לשם השנוי במחלוקת "התנחלויות". בעיקר מדובר בשטחים הנמצאים מעבר לקו הירוק, כלומר שטחים שעברו לשליטת ישראל החל משנת 1967, עת החלה ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, באזור ירושלים, ובעבר גם ברצועת עזה.
בעניין זה, די ברור הקושי של ישראל לקבל את ההכרה בשטחים אלו, כמדינה פלשתינית. אמנם, גם בישראל ישנם כאלו המוכנים למו"מ על חזרה לקווי 1967, ואולם צעד כזה מותנה על-ידי ישראל בקיום מו"מ עם הפלשתינים, ולא באופן חד-צדדי על-ידי פנייה לאו"ם לצורך הכרה בינלאומית, שלא מתוך מו"מ לשלום.
שתי מדינות פלשתיניות?
עניין מורכב נוסף, הוא הפיצול בין הגדה המערבית, לבין רצועת עזה. במקרה זה נשאלת השאלה,
האם מדובר באותה מדינה פלשתינית עתידית, שתוכר על-ידי האו"ם? או שלמעשה, כפי שקיים בפועל היום, הגדה והרצועה ימשיכו להיות שני אזורים נפרדים, הסרים למרותם של שני שלטונות שונים; החמאס ברצועת עזה, והפת"ח בראשות אבו-מאזן בגדה המערבית?
בעניין זה, יש לישראל בעיה מורכבת ביותר. ישראל אינה יכולה לקבל כל הכרה, ולו הזניחה והמינימלית ביותר, בשלטונו של חמאס ברצועת עזה. כמו-כן, ישראל אינה יכולה לקבל מצב, בו יתקיימו למעשה שתי מדינות פלשתיניות שונות (בגדה וברצועה) לצידה. דומה כי גם הפלשתינים אינם מעוניינים למעשה בפיצול שכזה, שכן הפלשתינים מעוניינים במדינה אחת, שתתקיים הן בשטחי הגדה והן ברצועה, ותזכה להכרה בינלאומית רחבה, כמדינה הפלשתינית. יש לומר, כי לצורך כך ייאלצו הפלשתינים להגיע בראש ובראשונה להסכמה בינם לבין עצמם, לגבי שלטונם המפולג, בגדה וברצועה.
פנייה לחקור את ישראל
נושא נוסף שגורם לדאגה רבה בישראל, הוא שהפלשתינים (אם אכן תתקבל בקשתם) יפנו למוסדות כגון בית הדין הבינלאומי בהאג, בבקשה לחקור את ישראל בעניין פשעי-מלחמה. לצעד זה ישנה משמעות מיוחדת, שכן קיים הבדל משמעותי בין פנייה של חברה באו"ם כנגד חברה אחרת בארגון, לבין מצב בו הפונה אינה מוכרת כמדינה, לעומת זו שנגדה מוגשת התלונה. צעד כזה, יוביל להשלכות חמורות עוד יותר (ממה שקורה כיום) כלפי ישראל, ואף עלול להיתפס לעיתים כפגיעה של מדינה ריבונית במדינה שכנה. במקרה כזה, ההשלכות עלולות להיות משמעותיות ומורכבות מאוד, הן רטרואקטיבית לאחור והן עתידית.
אחד האלמנטים שמפריעים לישראל במיוחד בעניין הפנייה הפלשתינית, הוא שצעד זה קורה באופן חד-צדדי, ולא כתוצאה של הסכמה או מו"מ כלשהם. מצידם של הפלשתינים נטען, כי ישראל היא שדחקה אותם לעבר מהלך זה, בכך שלא ניהלה מו"מ רציני ומשמעותי, תוך כוונה אמיתית לפתור את הסכסוך ולחתור לשלום בין שני העמים. למעשה, האמת נמצאת (כמו שקורה בדרך-כלל) באמצע. מצד אחד, הפלשתינים אכן מבצעים צעד חד-צדדי בפנייתם לאו"ם, תוך התעלמות מכך שצעדים כאלו אמורים להיות מושגים במהלך מו"מ מדיני. מן הצד השני, גם ישראל לא יזמה או ניהלה בשנים האחרונות מו"מ מדיני כלשהו באופן רציני ומשמעותי, שבו נעשה ניסיון להגיע לסיכום עם הפלשתינים, בעניין הפנייה המיועדת לאו"ם (שהייתה ידועה כבר זמן רב). נסיבות אלו, הובילו לצעד ההפגנתי והחד-צדדי שבו נוקטים הפלשתינים כעת.
אחת הבעיות העומדות בפני ישראל, היא שלמעשה מפסידה המדינה קלף משמעותי מאוד בכל ניהול של מו"מ לשלום בעתיד. שכן הזכות הפלשתינית להקים מדינה עצמאית, לא תהיה עוד תלויה ברצונה הטוב של ישראל, אלא היא נכפית עליה כעת, מבלי שתוכל לעשות צעד כלשהו כדי למנוע זאת, וכן מבלי שתוכל להשתמש עוד בקלף זה בכל מו"מ עתידי עם הפלשתינים.
במקביל, נשאלת השאלה:
במה בעצם יועיל לפלשתינים הצעד החד-צדדי הזה של פנייה לאו"ם? האם אכן צעד כזה ישנה באופן משמעותי את חייהם של התושבים עצמם בגדה וברצועה, כך שההווה שלהם וגם עתידם יהיו טובים יותר; או שלמעשה מדובר בצעד סמלי וסמנטי בלבד, כזה שלא יגרום לשינוי מהותי כלשהו בחייו של הפלשתיני הממוצע, ברמאללה או בעזה?
ניסיון העבר של מדינות מוכיח, כי למדינה יש (לצד זכויות רבות) גם חובות רבים כלפי אזרחיה, וכן חובות מדיניים כלפי מדינות אחרות בכלל ושכנותיה בפרט. כך שעם ההכרה במדינה, חלות גם התחייבויות רבות שיש למלא אחריהן, כדי ליצוק תוכן מהותי להכרזה הפורמאלית על ההכרה במדינה. בנוסף, יש לומר כי לחברות באו"ם אין תרומה משמעותית בחיי היום-יום של התושבים (במקרה זה הפלשתינים), וכי מדובר בעיקר בצעד שהוא סימבולי, ופחות בצעד שתורם באופן משמעותי לחייו של התושב הממוצע במדינה כלשהי.
ההתנגדות הישראלית לצעד הפלשתיני, היא גורפת. הממשלה בישראל אינה מוכנה לחלוטין לקבל את הצעד שנוקטים בו הפלשתינים. בישראל היו רוצים לראות צעדים כאלו, המושגים תוך כדי מו"מ לשלום, ולא באופן חד-צדדי והפגנתי. בנוסף, יש בישראל תחושה של כעס ועלבון על בחירת התאריך לפנייה הפלשתינית, שכן כ"ט בנובמבר נחשב בישראל כתאריך שבו הוגשם החלום הציוני, להקמת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל. לכן קשה לישראל לחלוק את התאריך הזה עם הפלשתינים, כפי שכנראה יקרה בפועל בקרוב.
סיכום
לסיכום: כפי הנראה כעת, תתקבל הבקשה הפלשתינית להכרה בהם כמדינה חברה באופן חלקי באומות המאוחדות. צעד זה יוביל ויסלול את הדרך להכרה מלאה בפלשתין כמדינה שוות זכויות וחובות בעתיד. נדמה כי צעד כזה עלול לסבך ולהקשות כל מו"מ מדיני לשלום בעתיד. שכן אם המסר המתקבל הוא, שאת מה שלא הושג באמצעות מו"מ והסכמה הדדית ניתן יהיה להשיג באופן חד-צדדי, יאבד הטעם בכל מו"מ להסדר קבע. צעדים חד-צדדיים אינם יכולים ואף אסור שיהיו תחליף להסכמה ולמו"מ בין הצדדים, גם אם מדובר רק בצעדים שהם סמליים וטקסיים בעיקרם, כמו הצעד הפלשתיני במקרה שלפנינו. אם יעדיף צד כלשהו את המשך נקיטת הצעדים החד-צדדיים על פני דרך ההסכם והמו"מ, קשה יהיה לראות הסכם קבע לשלום עתידי עם הפלשתינים, וזה יהיה הפסד מובהק ודאי לשני העמים גם יחד.
