הירידה של הליכוד בסקרים היא תולדה ברורה של ההרגשה הציבורית שמדובר בבחירה בשני פתקים. הן ש"ס והן הבית היהודי מדגישות שילכו עם נתניהו, ולכן אפשר להצביע ללא פגיעה בסיכויי הימין להרכיב את הממשלה הבאה. זה נכון שהמפלגות הללו יתקשו שלא ללכת עם נתניהו, אבל יש הבדל גדול אם גרעין הקואליציה יכלול 30 מנדטים או 40. הממשלה היוצאת החזיקה מעמד כמעט ארבע שנים מפני שהליכוד וישראל ביתנו היו מתואמות כגוף אחד. מצב שבו הליכוד ביתנו יהיה מיעוט בקואליציה יגרום לו להיתלות בשאר המפלגות ולהיענות למאוויים סקטוריאליים כדי לשמר את הממשלה. גם עוצמת המתחים בין השותפות תהיה שונה בהתאם לגודלה של הממשלה, ותשפיע על היציבות השלטונית. זאת ועוד, נכון לעכשיו, נפתלי בנט זוכה לחיבוק גדול ב"ידיעות". המועמדים ברשימתו נחשבו דרך קבע מוקצים מחמת מיאוס, "קיצונים" ו"פשיסטים" ושאר הכינויים הדמוניים ש"ידיעות" התמחה בהם. אם רשימת הליכוד תוארה כ"קיצונית" ופייגלין ואלקין ויולי אדלשטיין הוצגו רק השבוע כאיום על הדמוקרטיה, לאן נעלמו עמיתיהם ברשימת הבית היהודי? אנחנו יודעים שעד לא מכבר "ידיעות" אכל דמויות כאלה לארוחת בוקר, צילם אותן בתמונות תקריב זוועתיות והפחיד את קוראיו שדווקא החלוצים המודרניים הללו הם האויבים האמיתיים של החברה הישראלית. מה השתנה אפוא? המחשבה המקורית להחלפת השלטון נסמכה על אולמרט, או לבני ואפילו לפיד. כל מי שיכול לנגוס בקולות המרכז-ימין. כך אומץ גם הבית היהודי מתוך רצון לנגוס בליכוד מימין ולצמצם את גודלה של מפלגת השלטון בבחירות הקרובות. אבל החיבוק הוא על תנאי. יום לאחר הבחירות, יחזור הבית היהודי להיות "רשימת מתנחלים קיצונית". לפתע יוצאו מהארון תמונותיהם של חלוצי חברון ורבני תקומה, יישלפו ציטוטים קלריקליים ו"משיחיים" ותתחיל מתקפה רבתי של דה-לגיטימציה על הממשלה הבאה. במקביל, נשמעים דיבורים על חבירה אפשרית של יחימוביץ', לבני ולפיד לגוש שמאל אחד מייד אחרי הבחירות, כך שייחשבו כיחידה פוליטית גדולה יותר מהליכוד ביתנו, ביחס לשאלה על מי יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה. במצב ההתבטאויות הפוליטיות הגלויות והסמויות של פרס בשבועות האחרונים ("גורם מדיני בכיר"), זאת אינה מחשבה מופרכת לחשוב על תסריט כזה. והערה נוספת: העבודה והליכוד הן יותר מרשימה או מפלגה גרידא; מדובר בתנועות. תנועה מכילה בתוכה קולות סותרים ומגוון דעות. העבודה יכולה להכיל בתוכה את שלי יחימוביץ' וגם את מרב מיכאלי. הליכוד יכול להכיל את יעלון ואת פייגלין. משום כך, לא צריך להתרגש מקולות מועמדים לכנסת שאינם שומרים על אחידות במסרים. מציאות זאת מעידה על תסיסה רעיונית חיובית.