למה הם לא מצביעים?

לאחרונה התפרסם סקר של אוניברסיטת חיפה, הקובע כי כ-50 אחוז מקרב ערביי ישראל אינם מתכוונים להצביע בבחירות. ישר רעדו אמות הסיפים מדוע הגענו עד הלום. גם העיתונאי יאיר שלג פרסם הסבר לתוצאות הסקר, שלפיו ערביי ישראל מרגישים מופלים ולכן אינם מצביעים עוד בבחירות הכלליות לכנסת. מספר עובדות "פעוטות" ככל הנראה נשכחו מעיניהם של אלה המנסים לתלות באפליה את הסיבה לאי-השתתפותם של ערביי ישראל בבחירות. בשנות ה-50' וה-60' של המאה שעברה, עת היה ממשל צבאי והיו מפלגות של נכבדים ערביים, המכונות לעתים בזלזול "אד'נב אלחוכומה" (זנבות הממשלה), נטלו ערביי ישראל חלק פעיל ביותר בבחירות לכנסת. מפלגות אלו תמכו ללא סייג במפא"י, ואפילו צידדו חלק ניכר מן הזמן בהמשך המנהל הצבאי על הציבור הערבי בהתאם לעמדת מפא"י. שיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי באותה תקופה, בצל המנהל הצבאי, היה גבוה ביותר, וב-1955 בבחירות לכנסת השלישית אף הגיע לשיא של 91 אחוז. למעשה, עד הבחירות לכנסת השמינית שנערכו ב-1973, אחוז ההצבעה של הערבים בבחירות הכלליות לכנסת ישראל היה אף גבוה מזה של האוכלוסיה היהודית. (ר' אלי רכס (עורך), "החברה הערבית בישראל", 2009). כיצד מוסברת הצניחה בשיעור הצבעה ל-53 אחוז בלבד בבחירות לכנסת ה-18 וזה אף ממשיך ויורד? קל ביותר לטעון כי המדינה מגלה אפליה מתמדת כלפי המגזר הערבי, להכות על החזה ולומר כי בנו האשם. קל ביותר להתעלם מכך שהחברה הערבית בישראל, ובעיקר העדה המוסלמית המהווה כ-88 אחוז ממנה, עוברת תהליכים של הקצנה ולהאשים בהם שוב את ממשלות ישראל לדורותיהן. יש גם כאלה הטוענים כי הציבור הערבי בכללותו הוא מתון, אך נציגיו כמו חנין זועבי, אחמד טיבי, עזמי בשארה ועוד, מאוד קיצוניים. אלא שהאמת שונה "במקצת". לא ממשלות ישראל אשמות בכך שחלק ניכר מבני המיעוט הערבי החי במדינה אינו משתתף בבחירות הכלליות לכנסת. הסיבות לכך נעוצות במספר גורמים, שהבולט ביניהם הוא תהליך הפלשתיניזציה שחל על ערביי ישראל. תהליך זה הוביל משנות ה-70' של המאה שעברה להתפתחותן של תנועות פוליטיות הרואות בעצם ההצבעה בבחירות לכנסת סוג של הכרה במדינת ישראל, ולפיכך אוסרות על ההשתתפות בהן. מדובר בשתי קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה היא התנועה האיסלאמית בראשות השייח' ראאד צלאח מחאג'נה, מאום אל-פחם. הקבוצה השנייה היא של גופים אידיאולוגיים שונים המורכבים מקבוצות של אבנא אלבלד, "בני הכפר". עדות לכוחה של הקבוצה הראשונה ניתן לראות למשל בכנסי "אל-אקצה בסכנה" הנערכים מדי שנה באצטדיון באום אל-פחם שבהם משתתפים לרוב כ-50 אלף איש, המייצגים אחוז ניכר מהעדה המוסלמית בישראל. גם חלק ניכר מחברי תנועת "בני הכפר" - שאף התפלגה בסופו של דבר לקבוצות קטנות שחלק מהן הצטרף לבל"ד - ממשיכים להחרים את הבחירות בישראל. ההזדהות של חברי תנועות אידיאולוגיות אלו עם ארגונים פלשתיניים שונים, ולא עם מדינת ישראל, היא מלאה. גם הטענה כי נציגי הציבור הערבי הם קיצוניים, בעוד שמרבית ערביי ישראל מתונים בדעותיהם ומעוניינים לחיות בדו-קיום, אינה עומדת במבחן אמפירי, כפי שהציג זאת ד"ר דן שיפטן בספרו "פלשתינים בישראל" (2011). סקרים שנערכו מצביעים על כך שרק חלק קטן מהציבור הערבי (כ-7 אחוזים) חש כי עמדותיהם של נציגיו בכנסת הן קיצוניות מדי. חנין זועבי ואחמד טיבי ואחרים נבחרים לכנסת שוב ושוב, למרות שלפי יאיר שלג ושכמותו הם אינם באמת מייצגים את רוב הציבור הערבי. ניתן להבין מהם עמדותיו של הציבור הערבי בישראל מעיון בארבעת מסמכי החזון של שנת 2007-2006. לפי מסמכים אלה, ישראל היא ישות קולוניאלית, ואילו ערביי ישראל הם מיעוט לאומי ילידִי מוגן, שצריך לקבל זכות וטו על כל החלטות הכנסת. לדבריהם, יש לפעול לשוויון מלא בין שני הלאומים - הפלשתיני והיהודי - על בסיס מדינת כל לאומיה. בנוסף לכך, יש לפעול למימוש זכות השיבה לפליטים הפלשתיניים, לשינוי ההמנון והדגל ושאר סמלים יהודיים וציוניים. זוהי עמדתו של חלק רחב ביותר של הציבור הערבי בישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרה המסכמת של מסמכי החזון - הצהרת חיפה מ-2007. זוהי הסיבה העיקרית והאמיתית לכך ששיעור ההצבעה בקרב ערביי ישראל המתוסכלים ימשיך לרדת מבחירות לבחירות. אבל מה לעשות שמדינת ישראל כמדינה יהודית עדיין אינה מוכנה להתאבד רק כדי שהציבור הערבי בישראל (בעיקר העדה המוסלמית) ירגיש בנוח במדינתו של העם היהודי?