מעולם לא היה כאן שר מלחמה, וגם לא היה שר הגנה. היה שר ביטחון, ולכן יש לנו ביטחון. עד היום לא היה גם שר שלום, ואולי זו גם הסיבה שאנו כל כך רחוקים מן השלום.
השלום לא ייפול עלינו מהשמיים, השלום לא ימצא אותנו, את השלום צריך לחפש, את השלום רק אנחנו נמצא. ולא ימצאו אותו בנים ובנות מתנועת העבודה וממרצ, ששפיפות הקומה מול אומות העולם מכוונת אותם, אלא דווקא אותם בנים ובנות דור ב' ו-ג' של התנועה הרוויזיוניסטית – לוחמים ולוחמות תרתי משמע, אלה הבנים והבנות שגדלו על ברכיו של מנחם בגין זצ"ל וחבריו למאבק – הם אלה שיש להם סיכוי לשמוע פעמי שלום שאיש אחר לא ישמע.
בעבודה יגידו שזה ג'וב תפור, במרצ יתלוננו אצל
מבקר המדינה, אבל העוצמה של ביבי וליברמן, עם הגנת אגף מימין של בנט, האמונה בדמעות של מרן, מצד דרעי וחבריו, יחד עם בית ספר מזורז לשלטון אשר יעברו לפיד וחבורתו – תוסיפו את הראש של
ציפי לבני עם אוזניים הכרויות לשלום כבר שנים רבות – זה מה שאנו צריכים היום.
האם זה מה שרציתי לפני הבחירות? מה פתאום, אבל אנו כמו חמין, אנו יודעים רק מה נכנס, וגם זה לא בטוח, כי לא מקלפים את הביצים, ומי יודע מה יש שם בפנים. על התהליך אנו בקושי שולטים. אפילו שהמכסים היום מזכוכית והכל שקוף, תיקון קטן פה, תיקון קטן שם וזהו, והתוצאות – מי ישורנו.
מרגע שאמר הבוחר את דברו, ובשל כובד המשימות, בוררים די מהר את השלילי, הדוחה והבטלן, אוספים את האחראי, האמיץ והחרוץ – מגשרים על פערים בגבורה – ויאללה לעבודה. הזמן קצר, המלאכה רבה, את העצלים נשאיר באופוזיציה, כי כאן באים לעבוד.
