היהודים אשמים, כמובן

ב-1943, שעה שמחצית אירופה חרבה, פירסם ה"דר-שטירמר" קריקטורה שציירה את היהודי בדמות שטן המביט על חורבן אירופה מעשה ידיו. זה לא הנאצים, אמרה הקריקטורה, אלא היהודים. לא הטרור הפלשתיני הרצחני שגבה אלפי קורבנות יהודים, אלא תאוות הדמים של ראש ממשלת ישראל הניעה אותו להשתמש בדם פלשתיני לבניית חומת המגן של ישראל. זה לא מקרה שהקריקטורה פורסמה ביום השואה הבינלאומי. משנות ה-50 התפשטה בשוליים האירופיים הכחשת השואה, במקביל להפיכת היהודים לנאצים והפלשתינים לקורבנותיהם. למעלה מחצי מאה עברה והשוליים היו לנחלת המרכז. גם אם השואה (עדיין) אינה מוכחשת, היהודים מוצגים כתליינים. האירוניה האכזרית היא שישראל משמשת כיום מוצב קדמי של המערב כולו במאבקו מול האיסלאם הרדיקלי. אבל האירופאים משלים עצמם שאם רק יבדלו עצמם מישראל, יינצלו מהקטסטרופה. באופן פרדוקסלי, האנטישמיות החדשה התעצמה עשרות מונים דווקא מאז הסכמי אוסלו. הניסיון הנואש לעשות שלום עם שכנינו חיזק בעיקר את הנרטיב הפלשתיני, שנשען על שקרים רבים, בעוד שהאמת שלנו נותרה מבוישת. מה הסיכוי שה"סנדיי טיימס" - המפרסם קריקטורה של נתניהו כמי שעצר את תהליך השלום באמצעות דם פלשתיני - כיתר העיתונות העולמית, מבין מה מתרחש באזורנו? זאת אינה רשלנות גרידא, אלא עצלות מחשבתית המסרבת להכיל מציאות מורכבת, להיכנס בעובי המיתוסים האזוריים, בהבדלי הניואנסים הדתיים, לעומק מערכות החינוך והתקשורת של העמים. מי צריך את זה, אם אפשר להאשים את היהודים? טוב שבעליו של ה"סנדיי טיימס", רופרט מרדוק, התנצל; אבל ראוי להתעכב על תגובת העיתון ביומיים שקדמו להתנצלות: "זה לא אנטישמי, אלא מכוון רק נגד נתניהו". הומור בריטי. מדובר בראש ממשלת מדינת היהודים, המתואר כקצב צמא דמים ביום השואה הבינלאומי. המרית שאוחזת הדמות בידה נראית כחרב נוטפת דם, במסורת הדימויים של האנטי-כריסטוס. האמת היא שבעשרים השנים האחרונות ניסינו להקים בניין של שלום, אבל בכל פעם שהתקרבנו יותר, הוסיפו הפלשתינים עוד קורבנות ישראלים לבניין התהליך המדיני, מין מקדש פאגאני שעל שער הכניסה שלו נכתב "שלום" ובצידו שלט תודה לאירופה.