מסביב למבצע "עמוד ענן" נשפכו אוקיינוסים של מלל, ובכל אלה - שני נושאים אינם מוזכרים, ואפילו מושתקים בכוונת מכוון. בשניהם גלומה האמת הערומה, האכזרית והמכאיבה, ואולי משום כך מעדיפים לקבור אותה עמוק באדמה.
כוונתי לסיבה המיידית לגשם הטילים משדרות ועד תל אביב, והיא כמובן גירוש היהודים מן הרצועה שקוראים לו 'הינתקות', ביחד עם העברת השלטון לערבים, אשר בבחירות דמוקרטיות כשרות העלו מייד את ארגון הטרור חמאס לשלטון ועימו את הקסאמים והגראדים. הקשר הסיבתי הזה הוא מחוץ לתחום התקשורת הישראלית הממוסדת, מפני שזו מזכרת עוון למרבית המכרעת של הפוליטיקאים שלנו שרובם ככולם הצביעו בעד הגירוש, כולל לא אחר מאשר
בנימין נתניהו.
יש עוד סיבה, מדוע אזכור הגירוש הוא בחזקת טאבו: כי הוא מחייב אותנו לחשוב, להפעיל הגיון. צאו וחישבו: כל עוד ישבו אלפי יהודים בלמעלה מ-20 יישובים ברצועה, היה אפשר להסביר ולתרץ את האיבה הבלתי מתפשרת של הערבים ב"כיבוש" ולאחז את עיניהן של הבריות בהבטחה שאם רק יושם לו קץ, מיד יתגשם חלום השלום. היום לא תשמעו עוד בכל הרטוריקה השמאלית את התיבה 'שלום'. יד נעלמה טאטאה אותה מן השיח הציבורי. זה קרה מיד אחרי הגירוש מהרצועה, מהעדר יכולתו של מחנה-השלום להסביר, על מה ולמה ערביי הרצועה ממשיכים לשנוא, ממשיכים להרוג, לפצוע ולהרוס, למרות שהיהודים כבר נתנו להם - הכל.
העלמת הקשר הסיבתי שבין הגירוש להתגברות המפלצתית של טרור הרקטות יש לה הסבר שני, עוד יותר חשוב, אם אפשר. שהרי אם סילוק היהודים מן הרצועה לא הספיק לערבים, עולה מיד השאלה, מה כן יכול להשביע את רצונם וההיגיון מחייב להשיב - כל שאר ארץ ישראל. זה מה שהם רוצים באמת, ורצועת עזה הקטנטונת רק גירתה את תאבונם בהוכיחה להם שניתן וניתן להיפטר מן היהודים, ורק בדרך הטרור.
במלים אחרות, לו היו מוסיפים על "כיפת הברזל" גם מעט הגיון ברזל, היו מגיעים לשורש האמיתי של מה שנקרא "הסכסוך": הם רוצים את כל הארץ, ועל כן - שלום ניתן להשיג רק על קברו של המפעל הציוני. הערבים הקוראים לעצמם פלשתינים, בעמדם על אדמת הרצועה הנקייה עכשיו מיהודים, רואים מעבר לקו הירוק ארץ ערבית כבושה ולא מדינה חוקית, ריבונית, בשם 'ישראל'. בים המלל הטלוויזיוני ראיינו מישהו מקבוץ ברור-חיל המצוי בקו האש של הטילים. זהו קבוץ שמאלני, והאיש התבטא בהתאם נגד מבצע 'עמוד ענן'. העיר לו המנחה: 'הבעיה היא שאתה חושב שאתה בברור-חיל, והפלשתיני רואה אותך במקום ששמו "ברייר"...'
וכאן קבור הכלב: אם יתירו לציבור לדעת את האמת, שהפצ'מרים והטילים מטרתם לא הייתה מעולם 'התנחלויות 67' כי אם התנחלויות 48', אזי כל מפעל חייהם של רבבות המאמינים המאכלסים את 'מחנה השלום' יתנדף באוויר והיה כלא היה. דומה הדבר לעשרות אלפי השבתאים שהתאסלמו ביחד שבתי צבי, כי לא יכלו לשאת את שברון הלב של אובדן אמונתם. ועוד יותר מאשר מן האמת, פוחדים מאמיני כת השלום מן המסקנה המתבקשת מן התובנה האכזרית, שכנראה אף פעם לא יהיה כאן שלום כמו בין בלגיה להולנד. את אימתם זו הם נוהגים לבטא בשאלתם-קריאתם הנואשת:"הלנצח תאכל חרב?!" - ואוי לו למי שיעז לענות על השאלה הזאת בחיוב.
כל הדברים האלה, כלומר כל הקורות אותנו כעת, מביאים אותנו אל פרשה מזעזעת מן העבר, הירצחו של רועי רוטברג, ה' ייקום דמו, ביום 29.4.56 בקיבוץ נחל עוז, באזור שהיום קוראים לו 'עוטף עזה'. היה זה בסך-הכל 8 שנים מאז הקמת המדינה והקיבוץ גם הוא היה צעיר: נוער ציוני אידיאליסטי שנענה לקריאת המנהיגים למלא במתנחלים יהודים את השטחים העצומים הריקים שנפתחו בעקבות ניצחון תש'ח, ובראש וראשונה את אזור הספר על גבול הרצועה. הערבים דאז עוד לא שלחו קסאמים, רק את מה שכינינו אז 'מסתננים' - לרעות, לקצור, לגנוב, להצית וגם לרצוח.
רועי רוטברג היה בן 21, נשוי ואב לתינוק. הוא היה יפה תואר, גבה קומה, עם בלורית מתולתלת, איש רעים, מגרעין המייסדים. באותו היום הארור שימש בתפקיד הביטחוני של מ'אז. הקיבוץ סבל כל הזמן מהצקות של ערבים שחדרו מעבר לגבול הרצועה, ועד שנת '67 נרשמו באזור 3000 פיגועים, ובהם לא מעט מעשי רצח. לכן, הייתה זו כמעט שגרה, שכשהודיעו לרועי שערבים גונבים יבול מן השדות, הוא עלה על סוסו ויצא לגרשם. אלא, שלא היה זה אלא פיתיון. מתוך הקמה זינקו כ-7 אורבים, ירו ברועי, פצעו אותו, סחבו אותו אל מעבר לגבול ושם רצחו אותו. את גופתו החזירו מנוקרת עיניים ועליה סימני התעללות קשים. היה זה ל'ג בעומר ובקיבוץ חגגו ארבע חתונות.
למחרת היום הספיד הרמט'כל
משה דיין את רועי, בנאום נשגב שכבר היה להיסטוריה, אך לאור ההתרחשויות של זמננו הוא מקבל דגשים מיוחדים, פוקחי עיניים.
הנה תקציר מן הנאום המרעיד את הלב.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם
