מאחר שהחברה להגנת הטבע החליטה לאחרונה לשקם את בתי הגידול הלחים, כדי להגדיל את אוכלוסיית הצפרדעים המתדלדלת, מוצע להם כאן לפסוח על שיקומה של שלולית אחת שאת הצפרדעים המקרקרים מתוכה דווקא חובה להדביר, והיא שלולית הסיפורת הישראלית.
הקרקור האחרון שבקע משלולית זו הוא ספרו של יאיר חסדיאל, "תל אביב" (הוצאת זמורה-ביתן 2012, 255 עמ'), שכבר בספרו השני גילה את המתכון שבעזרתו מקדם סופר את מעמדו בספרות הישראלית - פרסום עלילה דיסטופית המתארת את כשלונה של הציונות.
אף ששם הספר וגם תוכנו מתקשרים למשגשגת שבעריה של מדינת ישראל, מתוארת בו תל אביב כעיר נטושה ומתפוררת, שכיום נותר בה מיעוט יהודי, המורכב בעיקר מזקנים וקבצנים, המסתגר בשכונותיו הדלילות מפחד פגיעתם של הצעירים מיפו הערבית, שהם אדוני הארץ מזה שנים.
להצדקת הסילוף האווילי הזה על הסואנת בערי ישראל, בודה חסדיאל היסטוריה אלטרנטיבית ("נרטיב") לזו שהציונות זכאית להשתבח בה, ואלו הם פרטיה: מאחר שמהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים, שנמשכו בפלשתינה בין תרצ"ו לתש"ח, המאיסו את הסכסוך במזרח התיכון על המעצמות הגדולות, ארצות-הברית ובריטניה, הן "החליטו להתערב וכרתו ב-1948 ברית עם הממלכה ההאשמית של ירדן, כי תירש גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה". החלטה זו לא רק שעצרה את המשך ההגשמה של החזון הציוני בארץ ישראל ולנטישת "האגדה" על ייסוד ריבונות יהודית, אלא שהביאה להגירה של רוב היהודים שעלו לארץ מארצות אירופה עד 1948 חזרה לארצות מוצאם "מחמת המהומות ושיברון הפרנסה" (16).
בקיצור: לפנינו דיסטופיה המספרת כי לא רק שהמדינה היהודית לא נוסדה בשנת 1948, אלא שכל ההשקעה של הציונות בארץ ישראל ירדה לטמיון. יהודים שעלו לכאן נטשו את בתיהם ואת עסקיהם, חזרו לארצות מוצאם באירופה וחידשו בהן את הגלות. וכך נותרו ב-1980 בפלשתינה ההאשמית רק 173,829 יהודים, ואילו בפולין התחדשה הקהילה היהודית הגדולה באירופה והיא מנתה 40.6 אחוזים מכלל יהודי העולם (68). מאז ועד 2010, השנה שבה מתרחשת עלילת הספר, ודאי התרכזו מחצית מיהודי העולם בקהילה זו, בעוד שמספרם של היהודים בארץ ישראל ודאי הצטמצם לפחות מ-100 אלף נפש, וגם אלה נשארו בארץ הקודש רק משום שהחוק ההאשמי אסר על היהודים למכור את נכסיהם לערבים (37).
פרטי ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו, שעליהם ביסס יאיר חסדיאל את "תל אביב" שלו, הם ניסיון נוסף להיטפל לתיאודור הרצל ולספרו האוטופי מראשית המאה הקודמת, "אלטנוילנד" (שנחום סוקולוב בחר לתרגמו תחת הכותרת "תל אביב"). דומה שגם הוא ביקש לזקוף לזכותו מעט מהתהילה שלה זכו כותבי דיסטופיות אחרים שגם הם נטפלו להרצל ולאוטופיה שלו וכתבו עלילות פוסט-ציוניות - המציעות חלופות למדינת ישראל הקיימת, וביניהן "מה שרציתם" לאגור שיף (2007), "נוילנד" לאשכול נבו (2011) ו"הרצל אמר" ליואב אבני (2011) - המערערות על חזונו מאחר שלהנחתם כשל.
התמונה הדיסטופית הזו נמסרת בעברית מעורבת, בשפה דיבורית (הכוללת גם עגה ביידיש) המשובצת בהרבה מליצות (או בניסוח של ההוצאה על עטיפת הספר: שפה "המערבת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית"), מפי המספר, רפאל היימליך, עיתונאי חילוני ומתבולל מהקהילה שהתחדשה בפולין, אשר עורך את ביקורו הראשון בפלשתינה ההאשמית ב-2010 יחד עם חברו הרשי צוברי, "התימני הראשון של השטעטל". רפאל מספר את קורותיו בביקור זה ואת תולדות משפחתו באוזני רות, מאזינה הנותרת אלמונית לקורא, כי רק בחלק הרביעי של הספר, המתחיל בעמ' 195, מתבררת זהותה וכיצד היא משתלבת בסיפור-המעשה המופרך והשרירותי המתגלגל בספר זה. ואז גם מתברר, שהיא זכתה בירושתו הרוחנית (ספריו) והגשמית (ביתו) של "אחרון הציונים", הסופר וההומוסקסואל הערירי האנס קלר, משום שאמה הייתה מיודדת איתו. בספריו הילל קלר גיבורים שפעלו בציון עד 1948, ולכן השפעתו על רפאל ודומיו מבני הנוער בקהילת פולין המשגשגת הייתה בלתי מבוטלת.
התלמיד ורבו
קורות משפחתו של רפאל משולבים ללא שום הצדקה בסיפור המעשה באופן מקוטע, ומהם מתברר שרפאל הוא צאצא של סבא-רבא אשר ציית לאדמו"ר שלו ועלה בשנת 1920 לארץ ישראל וייסד בתל אביב בית מלאכה לחותמות. אביו, נחמיה, נכדו של אותו סבא-רבא, הפך בזכות קומתו החריגה לשחקן כדור-סל נערץ. אך ההצלחה הרחיקה אותו מהדת, ועל כן היגרו הוריו ב-1962 מפלשתינה ההאשמית חזרה לפולין, כדי למנוע את התדרדרותו הסופית לחילוניות (223), וייסדו שם בית חרושת לייצור גלידות. רפאל כבר נולד על אדמת פולין כמו חברו מילדות הרשי צוברי. הרפתקאותיהם של רפאל והרשי שזורים בתיאורים פורנוגרפיים ברמות שונות, שאותם יכול היה חסדיאל בהחלט לחסוך לנו.
נסיעתם לפלשתינה ההאשמית של רפאל היימליך והרשי צוברי, שניהם רווקים באמצע שנות השלושים לחייהם, קשורה באבותיהם. רפאל מתכוון להשאיר בה את אביו הסנילי אצל אחותו, צילה, ששומרת שם על הבית ברח' ענתבי ועל עסק החותמות בפינת כיכר המושבות (47), כדי שהיא תטפל בו ותביא אותו לקבורה בארץ שבה נולד ב-1939.
מניעיו של הרשי צוברי לבצע נסיעה ראשונה זו לפלשתינה ההאשמית הם הרבה יותר מורכבים. הוא הבטיח לאביו כי ידאג להעביר מפולין את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, אך בה-בעת הוא מתכוון לממש רעיון עסקי שצץ במוחו התימני הקודח: מאחר שהציונים לשעבר, אלה שברחו חזרה לאירופה "רוצים שאחרי המוות האדמה הזאת תחבק אותם חזרה ותמחל להם על הבגידה, שאחרי המוות שלהם הם יחזרו לשם וייקברו בתל אביב, איפה שהחלום הציוני שלהם טיפ אין דער ערד", הוא ירכוש שם מגרשים שאין להם דורש וייסב אותם "לבית קברות, ולמלון קטן לידו, שהילדים והנכדים יוכלו לבוא מחוץ לארץ לבקר את הקברים של הסבא והסבתא...וגם מוזיאון קטן לתולדות תל אביב, וא-שטיקלע חנות מזכרות" (76).
חסדיאל לא רק מיחזר כאן רעיון דיסטופי שהציג
מאיר שלו בספרו הראשון ,"רומן רוסי", מ-1988, אלא גם קידם והרחיב אותו במידה ניכרת. כזכור, גיבור "רומן רוסי", הנכד ברוך שנהר, מימש את צוואת סבו המאוכזב, מבני העלייה השנייה וממייסדי הכפר הציוני. הוא עקר את המטע שטיפח סבו, הכריז על אדמת המטע כעל "בית-עולם לחלוצים", ואחרי שחילק את האדמה לחלקות קבורה, מכר אותן גם ליהודים מהעולם שנכספו להיקבר בארץ הקודש. "רומן רוסי" הפך לרב-מכר, היות שרבים מהקוראים היו מוכנים אז לבלוע את הרעיון הדיסטופי הזה של מאיר שלו, משום שזיהו את ההצעה הפוסט-ציונית שבספר כתגובה למשבר שהתרחש בחקלאות בתקופה ההיא, בלי שקלטו את רעילותה של ההצעה שטפטף הרומן למוחם - להסב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב לארץ ישראל את התפקיד שמילאה בתולדות העם היהודי בשנות הגלות (ואשר מומחש היטב לא רחוק מנהלל, באתרי הקבורה המפוארים בבית-שערים).
לא די שחסדיאל חטא בחקיינות גלויה, אלא שגם עשה זאת בלי יכולת הסיפר של מאיר שלו, שסייעה לו לשווק רעיון עיוועים כזה כהברקה של יוצר בעל דמיון. אי-היכולת לגלף דמות ואי-היכולת לארגן סיפור מעשה גם הם מבדילים את החקיין מרבו המוכשר ממנו בהרבה דרגות. אך למה לנו להלין על הכותב המתחיל חסדיאל ועל יומרנותו לכתוב רומן פרובוקטיבי, אם להדפסתו כספר של הקשקוש הזה אחראים נועה מנהיים, אחת העורכות הוותיקות והמנוסות, והוצאת זמורה-ביתן המכובדת?
- אוטופיה היא יצירת ספרות דמיונית המתארת מציאות עתידית מושלמת יותר בהשוואה לממשות הקיימת בהווה. היפוכה של האוטופיה היא הדיסטופיה, שהיא יצירת ספרות דמיונית המתארת כתמונת עתיד מציאות גרועה מזו הקיימת בממשות בהווה.
