הרטמן האיש נולד ב-1931 בברוקלין שבניו-יורק, צאצא למשפחה חרדית מהיישוב הישן בירושלים. גם את ראשית לימודיו הישיבתיים עשה בישיבת לייקווד, שנחשבה אחרי השואה לספינת הדגל של החרדיות הליטאית בארצות הברית. המעבר שעשה משם ל'ישיבה יוניברסיטי' המודרנית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק יכול להיחשב מהפך במונחי ימינו, אבל לורברבוים אומר ש"באותם ימים ההבדלים היו הרבה פחות חדים. הרב סולובייצ'יק עצמו הרי בא מלב העולם הליטאי ונחשב גדול תלמידי החכמים בארצות הברית של אותם ימים. ברור לי שזה מה שמשך מלכתחילה את הרטמן לישיבה שלו, ולאו-דווקא השקפותיו הפילוסופיות". מכל מקום, הרטמן נדבק גם במודרניות של הרב סולובייצ'יק וגם באהבת הפילוסופיה שלו ובעיגון תפיסת העולם הדתית-הלכתית במונחים פילוסופיים. הוא השלים לימודי פילוסופיה באוניברסיטת פורדהאם ואחר כך באוניברסיטת מק'גיל שבקנדה, לשם עקר כדי לעמוד בראש קהילה בעיר מונטריאול. ב-1971, בעקבות מלחמת ששת הימים, עלה לישראל, מתוך מה שלורברבוים מכנה "החשיבות הדתית הגדולה שהוא ראה בציונות. הריבונות מחייבת את היהודים לאחריות מוחלטת: אי-אפשר להאשים את הגויים במה שקורה לך, וגם לא לדחות את האחריות לעתיד משיחי. הציונות גם מחייבת את היהודים לדבר בשפה אוניברסלית, ולא עוד רק בקודים פנימיים, וכמו ליבוביץ' גם הוא ראה בה את האתגר של פיתוח ההלכה לכלל תחומי החיים. מצד שני, הוא חשב שהאתגר היהודי והציוני לא מתמקד בקרקע, אלא בדמות האדם שאנחנו מטפחים. מכאן באה התנגדותו לא רק לתפיסה הפוליטית של תלמידי הרב קוק, אלא גם לתיאולוגיה שלהם". ב-1977, זמן קצר לאחר הקמת המכון, הוזמן הרטמן על-ידי שר החינוך הטרי זבולון המר לכהן כיועצו. הממסד הדתי-לאומי הרים גבה לנוכח שיתוף הפעולה עם הרטמן "הליברל", אבל השניים עבדו יחד בכל שבע שנותיו הראשונות של המר כשר חינוך, וקידמו בעיקר את תוכנית תל"י (תגבור לימודי יהדות בחינוך הממלכתי). גם בהמשך ייעץ הרטמן לשורה של פוליטיקאים (ביניהם בלט אהוד אולמרט, שהפך גם לידיד אישי), בעיקר בתחום הפלורליזם הדתי והיחסים עם התפוצות. רוב שנותיו בארץ, עד שיצא לגמלאות, הוא גם לימד הגות חז"ל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. ועם זאת, לורברבוים אומר ש"הוא נחשב אאוטסיידר בעולם האקדמי כשם שנחשב כזה בעולם הדתי; התייחסו אליו שם בחשדנות, קצת כמו שהתייחסו בשעתו למרטין בובר. הרעיון שאקדמאי יהיה לא רק חוקר, אלא גם תיאולוג בעצמו, לא הסתדר אצלם". לכך אפשר להוסיף את העובדה שהרטמן היה גם מחנך ואיש ציבור בנשמתו – כזה ששיעוריו ונאומיו מלאים בקפיצות אסוציאטיביות למחוזות האקטואליה, עם תגובות מלאות להט וחריפות בלתי אקדמיים בעליל (ובתערובת מלאת חן של שלוש שפות: עברית, אנגלית ויידיש).
|
לורברבוים מנסה לתמצת את הגותו של הרטמן: "בשלב המוקדם של כתיבתו, מרכז הכובד היה עבודת השם מאהבה ולא מיראה. בהמשך הוא פיתח את 'תיאולוגיית הברית': תפישה המושתתת על הבנת התורה כברית הדדית בין הקב"ה ועם ישראל. התורה שבכתב היא מחווה מצד הקב"ה לעמו, והתורה שבעל פה היא מחווה מקבילה מצד עם ישראל. "מעבר לכך, התפיסה הדתית שלו רואה את האדם כאוטונומי, חופשי, שמממש את צלם אלוקים שלו באמצעות נטילת אחריות על התורה. אצל הרטמן, המוסר גם קודם להלכה, ובכך הוא שונה לא רק מליבוביץ', אלא גם ממורו ורבו, הרב סולובייצ'יק. אצל שניהם, העקידה, במובן של הכפפת המוסר האנושי לצו הדתי, היא מוקד היהדות, בעוד מבחינת הרטמן תיאולוגיית העקידה יוצרת אנשים מעוותים מבחינה מוסרית". המחלוקת עם מורו ורבו לא הייתה קלה להרטמן, ונראה שאת ניסוחה הסופי והמחודד יותר עשה רק לאחר פטירתו של סולובייצ'יק, ב-1993. בסופו של דבר, נראה שלא רק הקמת המכון שינתה את מעמדו של הרטמן, אלא גם השינויים שחלו בחברה הישראלית עצמה, שרבים בתוכה הלכו התקרבו לעמדותיו, במחנה הדתי והחילוני גם יחד. מצד אחד, במחנה הדתי נוצרה בשני העשורים האחרונים תגובת-נגד לתפיסה החרד"לית: עמדה דתית הומניסטית וליברלית, שבניגוד לעבר (ומן הסתם, לנוכח הצורך להתמודד רעיונית עם החרד"לות) לא הסתפקה עוד בעצם גיבוש המסרים ההומניסטיים, אלא חיפשה להם גם תשתית תיאולוגית והלכתית. תשתית זו נמצאה לה במידה רבה במחוזות של הרטמן וחוקרי המכון שלו. ומצד שני, רבים במחנה החילוני חיפשו בעשורים האלה חיבור משמעותי למקורות היהדות, וגם להם נמצאה בשורה בפעילות המכון. כך קרה שלא רק שהמכון עצמו הפך בולט יותר, אלא רבים מבוגריו הקימו בעצמם רשת של מוסדות ופעילויות ברוחו. כפי שאומר לורברבוים: "בלי הרטמן אי-אפשר לדמיין לא בתי מדרש פלורליסטיים כמו עלמא ואלול, ולא קהילה דתית שוויונית כמו 'שירה חדשה'". התהליכים האלה התרחשו בשנים שבהן הרטמן עצמו כבר נחלש ואף חלה, כך שהם זוהו יותר עם המכון מאשר עם האיש. ועם זאת ברור שכמייסד המכון וכמי שהתווה לו את דרכו, הרטמן בהחלט זיהה צרכים ותהליכים הרבה לפני שהתרחשו בפועל. וכך, פעילותו הציבורית והגותו הקדימו את זמנם, ויכלו לספק תשתית שעתידה הייתה לתת מענה כשהתהליכים שחזה אכן החלו להתפרץ.
|
|