לפעמים מרתק לקרוא רומן על אירועים אמיתיים, לא פחות, ואולי יותר מקריאת ספר שכתב היסטוריון נערץ ודגול. כך למשל כעת אני שקועה ברומן "אוגוסטוס" שכתב ג'והן ויליאמס, לעומת ספרו הנפלא של פרופ' יעבץ על אותה דמות. עליהם אתיחס בקרוב. דן רדלר, מחזאי שאת מחזהו "יותר מדי סושי" ראינו בפסטיבל פותחים מסך של "בית לסין" ב2010, כתב כבר כמה ספרים. על אחד מהם "משחק הכסאות" כתבתי כבר ביקורת בקיץ 2010, ו"הכדור השמיני" שלו, (מושג הלקוח ממשחק הביליארד, ומתחבר לציטוט ממשנתו של פרופ' איינשטיין בפתיח לספר החדש) מפליא את הקורא, עד כמה דרמות המתרחשות לפני עשרות שנים באירופה, וכאלו הקורות כאן ואצלנו - כיצד המקריות (או שלא) מחברת את כל ההתרחשויות לכדי יצירה מאוחדת ומגובשת אחת.
גם בקולנוע נתקלנו בעשור האחרון בסרטים בהם אירועים שהתרחשו בכמה קצווי עולם - הייתה להם זיקה והשפעה אחד על רעהו, והשלימו לבסוף עלילה אחת. הספר "הכדור השמיני" הוא למעשה פיתוח של מחזהו "יותר מדי סושי" שעלה אז בפסטיבל של בית לסין. הגיבורים אותם הגיבורים, ושם המחזה מופיע ברומן בשיאה של אחת הדרמות המתחוללות בו.
דן רדלר פותח בסצינת הרג אכזרית, מבלי לציין שמות או מיקום, אותה מתארת פסיכולוגית מסוימת. בהמשך, העלילה עוברת לשנת 1939, על סיפה של מלחמת העולם השניה. שם באוקראינה, מתחילה ראשית הטרגדיה, שתקרום עור וגידים בישראל ותיחשף לאחר שנים רבות.
נושא הזהות היהודית ומשמעותו מקבל ברוסיה, ולאחר מכן בשנות התשעים בישראל, עוצמה שחשיבותה בהסטת גורלות אכזרית לכיוון שלא חלמו עליו. האם כדאי להיות יהודי? או שמא ראוי להתנצר ולהתנער מהאנטישמיות והגורל הנורא שהיהדות אינה יכולה להיפטר ממנו מאז ראשית ימיה?
ומה ערך להשכלה אקדמאית ולחינוך מעולה, לרקע תרבותי ועשיר בערכים, אותם הביאו לכאן גלי עליות העולים היהודים מרוסיה? עד כמה יכולה מדינת ישראל להתנכר לעושר הרוחני הצפון בעולים אלה, בהשליכה אותם לרעב ולעבודות רס"ר, לחיים בזבל, והגרוע מכל - אי מתן אזרחות ליהודים שיהדותם אינה ברורה, אך נחשפת לבסוף, או לכאלה שמעוניינים להתגייר מתוך הכרה, אך לא להפוך לבעלי תשובה חרדים?
הדמויות בספר חודרות ללב הקורא. הכמיהה לאהבה מצויה בראש משאת נפשם של גיבורי הספר, חרף העליבות של החיים אליהם הוטלו עם עלייתם לישראל. לו היו בינינו יפי נפש הרגישים לנושא הזה, כפי שישנם רבים הנלחמים כדי להצדיק ולהכשיר את נוכחותם של מסתננים בעשרות אלפים, שהופכים את דרום תל אביב להארלם במובן הגרוע שלה, אונסים, גונבים ומהווים סכנה לאזרחינו - ולו היו מעניקים את אותה תשומת לב לבעיית הסחבת והעינויים שהיא גורמת לאנשים שראויים רק לטוב, והיו בעקבות שיפור ההתייחסות מעלים את הרף האנושי בקירבנו - הייתה לישראל איכות אנושית משובחת יותר.
מאד סמלי שעל כריכת הספר מופיע דיוקנה של שחקנית יפהפיה מצוינת ממוצא רוסי, מרינה שויף, שעדין לא זכתה לתפקידים גדולים דיים על הבימה הישראלית, (ראינו אותה בתפקיד קטן ב"האריסטוקרטים" בקאמרי, ובתפקיד "אמה" בהקראה של ”יותר מדי סושי”); מה שמהווה המחשה למה שמצוי בכתובים ברומן המרתק הזה.
אם אכנס לסיפור עצמו, הרי אגזול מהתענוג העילאי שבקריאת הספר. אך אציין, שהעוצמה שבטיפוסים שבו, הקונפליקטים אליהם הם נקלעים, ושזירת כל הסיפורים למקלעת אחת דרמטית מגובשת - הם העוגנים של הספר, שנמסכים בו תשוקות גדולות, מול אין אונות הגיבורים נוכח המצבים הקשים שהמדינה מכניסה אליהם את העולים; ובכלל - כל הביורוקרטיה המסואבת והבלתי נגמרת אצלנו - כל אלה יש בהם משהו חזק ביותר שמעורר את הקורא ופוקח את עיניו למציאות שאינו מודע לה ביומיום. כך שבנוסף לתענוג שבקריאה בשפה העברית השוטפת והיפה, הרי שהקורא זוכה בספר מתח, יוצא דופן הודות לאיכויותיו, המראה לנו מה זאת ספרות יפה בעברית שוטפת, ולא "ספרות" בשפה "רזה" ושפת רחוב מגעילה, כפי שנתקלים בה בימינו בספרות ההמונית לרוב. כך גם תיאורי הסקס העסיסיים שברומן גובלים בטעם טוב ולא יורדים לרמה הנמוכה שקהל צופי ה"ריאליטי" כה אוהב.
ספר משובח, מלהיב ומרתק בסגנונו, בעושר הדמויות והיריעה, והיונק מהמציאות הדואבת שלנו.
