פרשת אֱמֹר: להבין את הייעוד הרוחני

אֱמֹר וְשַׁנֵּן

אֱמֹר!וְאָמַרְתָּ יֵשׁ כֶּפֶל לָשׁוֹן וְחָזוֹן

תְּחִלָּה שֶׁנֵּן לַגְּדוֹלִים וִישַׁנְּנוּ לַטָּף

אֱמֹר וְשַׁנֵּן ועֲשֶׂה זֹאת לֹא בְּחִפָּזוֹן

אֱמֹר שֶׁבַח עַל זֶה שֶׁאֶל עַמּוֹ נֶאֱסַף

כִּי חֶטְאוֹ הַמָּקוֹם לָקַח

וְאִם קָשֶׁה הַתֵּאוּר וְהַצְלִיל מוּזָר

לָזֶה בָא, אַחֲרֵי מוֹת,קְדֹשִׁים אֱמֹר

לֹא תִּקֹּם וְלֹא תִּטֹּר אַל תְּהֵא אַכְזָר

כִּי אֵל רָחוּם וְחַנּוּן אֶת דִּינוֹ יִגְזוֹר

זֹאת אֱמֹר וְאַל תִּשְׁכַּח

שִׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' בְּכֹל עֶת

הוּא הַלּוֹקֵחַ חַיִּים וְעָתִיד רוּחַ לָתֵת

הָרַחְמָן מְרָחֵם הַמְרָחֵם עַל הָאָדָם

וּבְבַעֲלֵי חַיִּים קוֹל אֱלֹהִים לֹא נָדַם

וְקָרְבַּן הַמְּזִיד לֹא יְסַלַּח טָהֳרַת מַנְהִיגֵי הָעָם הכהן ְּשהפרשה מדברת בו הוא מנהיג את העם ומשמש דוגמה ומופת בכל מעשיו, בהתנהגותו ובקימו את דברי התורה ככתוב בה, כקודקס או חוקה שנתקדשה ולא אדם בשר ודם ישנה אותה להתאימה לו ולמקורביו. גם כשיש חוק בחוקה שאיננו לרוחנו עלינו לקימו ויחד עם זה לדון בו ובמשמעותו ולהביע הסכמה או התנגדות , אך בסופו של דבר כל אחד חיב לקים את הכתוב כלשונו ולא יעשה כל אחד דין לעצמו ולנוחיותו ולתפיסת עולמו, כיון שכך הדבר נראה לו נכון, או צודק יותר. כאן בפרשת אֱמֹר מתחיל הכתוב בקביעת טהרתו של הכהן לבל תפגם, כי הוא מנהיג העם ומשמש סמל ליושר ולטהרה . אשר על כן מתחיל הכתוב בכלל חשוב המופנה את הכהנים: ויאמר ה' אל משה אֱמֹר אל הכהנים בני אהרן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... (כא/א) כפל לשון זו אֱמֹר .. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוצֵא התיחסות אצל רש"י , שאומר: להזהיר את גדולים על הקטנים, במלים אחרות : אֱמִר אל הגדולים ואלה יאמרו לקטנים וישגיחו עליהם. מה הדבר החשוב שהיה על הַכֹּהֲנִים להזהר מפניו ? להישמר שלא להיטמא . במגע עם המת, שבמותו מטמא את אלה שבאים במגע אתו בעת היטהרותו וקבורתו, אולם האיסור שחל על הכהנים כאן, חל כאשר יש למת בני משפחה המטפלים בכבודו האחרון, יוצא מן הכלל , מת שהכהן מצאו במקום שאין אדם אחר אשר יטפל בקבורתו כשמצות הקבורה מוטלת עליו, אזי הכהן צריך לטפל במת ולא יטמא כי מצות קבורת המת וכבודו היא מצוה גדולה. גם כשהכהן בא במגע עם מת שהוא שארו כגון אשתו, או ארוסתו שנתארסה לו, או בנגע באביו ובאמו ובבנו ובבתו ובאחיו ובאחותו שלא נתארסה לאיש לא יטמא. מכאן נשליך על מנהיגינו לגבי הטהרה, בעת מילוי חובתם שהוטלה עליו על-ידי הריבון , כאן הריבון הוא ריבון-עולם ואילו בדמוקרטיה של ימינו רואים באלהים ריבון אבל הרבון עלי אדמות, כאן הריבון הוא העם שבוחר נציגיו המתכנסים יחד בכנסת חמנות מנהיגים מטעמם להנהיג את העם ביושר ובניקיון כפיים . גם עליהם חלה חובת ההיטהרות, ולהנהיג את העם ללא רבב ושלא יהיה בהם מום. גְּזֶרַת מלך אשה זונה וחללה לא יקחו (אזול"י) (חללה מהמלה חולין, הכונה למי שנולד לאשה כזאת) זו גזרת מלכות שחלה על הַכֹּהֲנִים. דבר זה עורר ומעורר תמיהה אצל חלק מן העם. ורש"י אף מתיחס למי שאיננו בן ברית השואל מה המצוה הזאת לכם, ורש"י משיב זאת "גזרת מלך" ובלשון ימינו זו חֻקָּה שיש ללכת לפיה גם אם היא לא מובנת דיה. כשם שחוקה היא בבחינת חוק יסוד שאיננו מתבטל ומשתנה בקלות ולעתים קרובות, כך גם חוקת הכהן והאיסור הוא בבחינת חוקה שקיומה איננו ענין של בחירה, מציתים לאיסור מבלי לחפש פִּשְׁרוֹֹ. טהרתו של הכהן כמנהיג העם בימים ההם, איננה שונה במהותה מכל מנהג אחר שאנחנו מקימים בלי אומר ודברים גם בימינו כגון: החובה ללבוש מדים בצה"ל, או חובת העמידה דום, או ההצדעה, כך לא צריך להרהר אחרי דברי החוקה. לעומת זאת אדם שאיננו כהן המחזיר אשה זונה למוטב ונושא אותה לאשה, לפי חז"ל הוא צדיק גמור המציל נפש תועה, בלשון חכמים הוא עושה מצוה . קביעת זמנים ומועדים תמהים אנו בימינו כשמדברים על מועדים וזמנים הקובעים את סדר יומנו והתאריך אשר לפיו אנו אמורים לעשות את המעשים שקבלנו עלינו. למרות שהדברים נראים מובנים מאליהם לאדם שבהולדו ראה אור ביום וחושך בלילה וראה גם איך חולף יום ובא לילה ואיך העתים הם נמנים על מספר ימים שבועות וחדשים ושנים כדבר מובן מאיליו, זה מתואר בצורה נפלאה בתהלים: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע (שם יט/ב) ומוסיף ןאומר: יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת. (שם יט/ג) אין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם וּבְכֹל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם ובקצה תבל מליהם (שם יט/ד,ה). תופעות אלה מכתיבות לנו את המועדים והזמנים, כשמספרים על התופעה של חילופי זמנים רואים גם איך מספרים את כבוד האל שברא אותם. למעשה הם מוכתיבים לנו בעצמה: בְלִי נִשְׁמַע קוֹלָם הם מופיעים ומתנהגים ובכל הארץ יוצא קַוָּם. בפרשה נאמר עוד: אלה מועדי ה' (כז/לז) כלומר ה' קבע לנו את חגי ישראל ושמותיהם: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות, והשאיר לנו את מלאכת קביעת המועדים בהם יתרחשו שנאמר: אשר תקראו אתם במועדם. כלומר קביעת ראשיתם וסיומם. לכן אנו קובעים את המועד תוך מעקב אחר תנועות השמש והירח מול כדור הארץ. ולמרות שבכל הארץ רואים את אשר מֻכְתַּב לנו כי "יצא קַוָּם" ומליהם נאמרות מקצה תבל עד קצהו . זאת רואה האדם בהולדו ובהגיעו לתבונה ורואה בתופעה זו דבר המובן מאליו. שכר מצוה מצוה השכר על עשית המצוה היא המצוה עצמה, כאשר עושה המצוה איננו מצפה לשכר, אף לא לציון לשבח, או לְשִׂימַת כתרים על ראשו. כי שכרנו על פָּעֳלֵינוּ ועל מעשי ידינו נרשם אי שם ומדי פעם פוקד אותנו "שומר ישראל" בדברים, שאיננו חשים כי זה השכר שהשם נותן לנו. ועתה הבה נתיחס לְמִצְוָה יוצאת דופן, היא מצות קידוש השם,יש במצוה זו צו להרוב את הנפש כדי שלא לעבור על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. בתקופתנו דבר קדוש השם הולך ותופש תאוצה דוקא אצל האיסלאם בכל העולם. בטרם נמשיך את דברנו על קידוש השם, רצוי לדעת מהות האיסלאם כדי להמנע מִלְסַוְגּוֹ : איסלאם קיצוני או איסלאם מתון. אין סווג כזה באיסלאם כי המושג איסלאם שבנטית הפועל הוא אִסְתִסְלַאם משמעותו ופרושו המילולי התמסרות או כניעה. וכל מי שאיננו נכנע ומתאסלם או שאיננו מוכן להיות בן חסות, דינו אחד, לפי חוקי השריעה האיסלאמית- מַוֶת. וכל מוסלמי שמת תוך הריגת לא מוסלמים שלא נכנע להיות מוסלמי הוא שָׁהִיד. כמי שמת במלחמת מצוה. לעניננו מִצְוַת קידוש השם חריגה בישראל על דעת המפרשים. היא חלה כאשר נגזר על ביטול המילה ואוסרים לימוד תורה או מאלצים לעבוד אלילים-עבודה זרה, על אלה נאמר: יהרג ואל יעבור. מושג קידוש השם באיסלאם נקרא אִסְתִשְהַאד ומי שמקדש את השם נקרא שָׁהִיד. ברם ההבדל בין המצוה בישראל למצוה באיסלאם הבדל מהותי. לפי הדיו בישראל: המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם ומלואו, ואילו באיסלאם נאמר כי מי שמקריב נפשו כדי להורג נפש אדם אשר לא נכנע ולא מתאסלם, הרי שהיד. מקור העיוות הזה הוא במקרא שהוא הקוראן של האיסלאם. אומנם אצל האיסלאם חשיבות הקוראן עולה על חשיבות תורת ישראל , לכן הכתוב בו כמועתק מן התורה הוא מעוות מדעת ושלא מדעת, לכן שנאמר בתורה , ַכֵּן הוא לא בקוראן וכל הלא בתורה הוא כן בקוראן . מקדש ישראל והזמנים הגמרא דנה בשאלה זו וקבעה: (במסכת ברכות מט') קדושת ישראל מקדשת את הזמנים. לולא אמרנו כך, לא הייתה כל משמעות ליום שבת או ליום כפור או לראש השנה. כי אלה ימים רגילים אצל מי שאיננו נמנה על עם ישראל. אשר לזמן הרי קים ואיננו יציר האדם, לכן לְכֹל היצורים יש חלק כשלהו בזמן החולף לנגד עינינו. זאת אם אנחנו עושים שימוש בו במה שהוא במהות חיינו כולל: מלאכה ומנוחה, לִמּוּד תורה וחכמה ועשית מצוות, עשית מלחמה ושלום. ברם לכל אדם נקצב לו זמנו מלידתו עד מותו, שעליו למלאו בעשיה טובה ובניתנת תוכן טוב ומועיל לזמן שיש לו, לעצמו ולבריות הסובבים אותו. אם מוצאים את זמננו רק להוללות ולבטלה, הרי שאנו משחיתים דבר שאיננו חוזר ואובד לעולם. כמו שנאמר: עבר זמנו בטל קרבנו. (ברכות כו/א) למרות שהזמן מדוד וקצוב, לעתים, אורך הזמן על-אף היותו מדוד נראה קַצַר בעת מילוי הזמן ביצירה ובלימוד. ונראה ארוך כאשר אדם מבטל זמנו בבטלה ובמעשה חסר תועלת כאשר איננו יוצר בזמנו שבידו דבר. המסקנה היא: אם תְּקַדֵּשׁ את הזמנים, תִּתְקַדַּשׁ. קִדּוּשׁ חַיֵּי הָאָדָם הוּא צַו חָלוּט וּמֻשְׁלָם

כִּי חַיֵּי אָדָם לְבַדָּם מְקַיְמִים אֶת הָעוֹלָם

בְּמֶרְכָּז הָעוֹלָם שַׂם שָׁם אָדָם בּוֹרֵא עוֹלָם

לִשְׁלוֹט בְּכֹל חַי גָּם שֶׁלֹּא רַק לְקָרְבָּן בְּרָאָם

גָּם הַכֹּהֶן אַחַד הָעָם וּבְטָהֳרָתוֹ מְעָם מוּרָם

אִם יֶחֱטַא קוֹלוֹ יִדַּם וְיְהֵא גָּם בּוֹשׁ וְנִכְלַם

זֹאת גָּם נַחֲלַת הַכְּלָל גָּם יִשְׂרָאֵל לֹא נִבְדַּל

יְפַנֵּה מַקוֹם כִּי כָּשַׁל כִּי בְּחַטְאָתוֹ כֹּחוֹ שָׁלַל

לְבַל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ יִתְהַלַּל