גוסטב קלימט מת פעמיים: פעם בשנת 1918 ופעם בסרט על חייו. מארגני פסטיבל פליציה היטיבו לעשות כאשר שיבצו בפסטיבל המוזיקה גם התייחסות לאמנות הפלסטית, לצייר האוסטרי גוסטב קלימט (1862-1918). הרצאה קצרה לפני הסרט מול ציורו באוסף המוזיאון (ציור יחיד של קלימט בכל האוסף!) נתנה את הרקע לאמנותו ולתקופתו, וטוב שכך נעשה, כי הסרט לא התייחס כלל לנושא. בחירתו הגרועה של ג'ון מלקוביץ' לגלם את דמות האמן מחמירה תחושה זו והוא נע בסרט כסהרורי מתמונת מצב אחת לשנייה, בלי להבין היכן הוא נמצא. הבמאי הצ'יליאני ראול ארנסטו רואיז (1941-2011) ידוע יותר בצרפת כיוצר אקספרימנטלי שיצר למעלה ממאה סרטים. למרות ההשקעה בקופרודוקציה אוסטרית, גרמנית, צרפתית ואנגלית הסרט נמוג בין אנקדוטות טריביאליות. בין שלל דוגמניות העירום מוצגות גם דמויות מפתח חשובות כמו הצייר אגון שילר, האמן והממציא גורג' מלייס, אבי הסרט הדמיוני, ללא כל התייחסות לקשר שלהן עם הגיבור - גוסטב קלימט. קוונטין טרנטינו היה ודאי עושה זאת יותר טוב: הוא היה ודאי בוחר בשחקן האוסטרי זוכה האוסקר כריסטוף וולץ שכבר כיכב אצלו פעמיים: ב"ממזרים חסרי כבוד" וב"ג'נגו ללא מעצורים". קלימט, האמן הפרובוקטיבי שחי וסימל את המעבר מהמאה ה- 19 למאה ה-20 והציג את אופנת ה"דקדנס" האירופי, ה"ארט נובו" וההשפעות האוריינטליות של סין ויפן היה ראוי להתייחסות קצת יותר עמוקה ומשמעותית. ציוריו הסימבוליים של נשים (הנשיקה) ורקע אורנמנטלי מקשטים מוצרים רבים ומופיעים על פוסטרים רבים. הקהל שגדש את אולם המוזיאון מתוך צפייה ותשוקה לאמנות העולם שניתנת בארץ כל כך במשורה, התאכזב והצביע ברגליים, יצא מהאולם באמצע הסרט... יש לברך על היוזמה, כמובן, ולהדגיש שהקהל הישראלי שוחר אמנות ומחכה להזדמנות להיפגש (בארץ) עם אמנות העולם. כך זכתה להצלחה אדירה התערוכה של דאלי בחיפה, התערוכה על ברויגל ומשפחתו במוזיאון ת"א, ועוד. במקביל, מוזיאון ת"א מציג אמנות עכשווית של וידיאו וצילום מאת האמן הבינלאומי דאגלס גורדון: באחד המעברים בבניין החדש מוצגים מקרני טלוויזיה ישנים המקרינים סימולטנית התרחשויות שונות. באולם הגדול מוצגים מסכני ענק המראים שריפת פסנתר (האם זה אקט אמנותי?). באולם בבנין הישן מתקיים מעין רצף ע"י הצגת האפר של אותו פסנתר, יחד עם צילומים קטנים מחיי היומיום התלויים על הקירות כפסיפס של תמונות. גורדון מוכר בעולם האמנות הדיגיטלית, ואכן הוקצה לו מקום של כבוד במוזיאון, כמעט כמו לאמן הישראלי החשוב נפתלי בזם שתערוכתו המצוינת ירדה עכשיו... המבקרים הצעירים, ילדים בגילאי 4-7 זוכים להתייחסות של המוזיאון באולם קטן למדי הכולל הפעלות מיוחדות. הפעם הנושא הוא האופן- אופניים. אומנם לא ראיתי ביקורים של ילדים במוזיאון עצמו, אך נראה שהילדים וההורים נהנים מהפעילות באולם המיוחד להם. מה שחסר הוא הפעלה לנוער והתווית תוכנית מיוחדת למשוך אותם לאמנות, אולי ע"י שיטות מתוחכמות, מודרניות, שילוב של דיגיטציה ואמנות, כדי לא לאבד דור שלם שמדיר רגליו מהמוזיאונים. במוזיאון פומפידו בפריז, למשל, באות באופן קבוע קבוצות של כיתות שונות מכל הגילים, עם מוריהן, לקבל הדרכה והפעלה במוזיאון. אני מחכה לצעד כזה גם בארץ. זו תהיה תופעה מרנינה.