|
תאריך:
|
08/05/2013
|
|
|
עודכן:
|
08/05/2013
|
ההצעה: הסכם עם חילופי שטחים - האמנם? |
|
1 |
|
|
|
|
2 |
|
|
הבטוי 'החלפת שטחים' הוא שקר וחבל שהכותב נפל במלכודת התעמולה הערבית. לערבים שטח גדול פי חמש מאות משטח ישראל. כל שטח בידי ישראל הוא שלנו, אין אנו צריכים להציע תמורה עבורו. לעמת זאת הערבים חיבים לנו שטחים - קהלות ישראל התקימו במדינות הערביות הנוכחיות למעלה מאלף שנים לפני הכבוש הערבי. לנו זכות על שטח במדינות הערביות הללו - אחד מתוך חמשים לפי האוכלוסיה, ישראל רק אחד מתוך חמש מאות.
מה שהמציעים אינם אומרים הוא כי יש מקום להחליף אוכלוסיה. היהודים עזבו את מדינות ערב בטהור אתני והפסידו מקומות קדושים להם, נכסי צבור ואדמות פרטיות. הם היו אזרחים שלוים וזכאים לפצוי על הרדיפה, לא רק על הרכוש. ערבים עזבו את ארץישראל בגלל מלחמה, וכשלון נסיונם להשליך את היהודים לים. מדינות ערב חיבות לפצות את הערבים הללו על הפסד רכושם שבא בעקבות פלישת צבאות ערב. ערבים בארץ ישראל אשר מתנגדים לחיות במדינת עם ישראל, יחליפו את מקום מגוריהם למדינות ערב,במקום היהודים שגורשו. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
אברהם שלום |
|
|
|
|
|
|
|
3 |
|
|
ביום השלישי למלחמה דרש מגולדה נסיגה מהגולן ונסיגה מסיני עד מיצרי הג'ידי והמיתלה. למזלנו, גולדה סירבה, בעיקר בגלל שהרמטכ"ל דדו לא הסכים.
לצערנו דיין הצליח אחרי המלחמה להתמנות לשר הביטחון בממשלה הימנית החדשה וכך התאפשר לו לשכנע את בגין להסכים לנסיגה מוחלטת מסיני תמורת הסכם שלום עם מצרים. הסכם שלא החזיק מעמד, כצפוי, וכיום סיני הפך להיות מדינת אל-קעידה.
בקמפ דייויד ניסה ברק להכשיל את מדינת ישראל ולהעביר לידי הערבים את ירושלים המזרחית, הר הבית ויהודה ושומרון, למזלנו
ערפאת סירב...חחח
ברק הצליח לחזור כשר הבטחון בממשלה הימנית החדשה וניסה לשכנע את ביבי להחזיר את השטחים ואת ירושלים תמורת הסכם 'שלום'. למזלנו הוא עף משם לפני שהצליח לסיים את המלאכה.
כעת מנסים מנהיגי העולם המערבי - אובמבה והאיחוד האירופי לשכנע את ביבי לסגת מיו"ש ולהקים מדינה פלסטינאית שלישית (אחרי עזה וירדן) בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית. מי יסרב הפעם ויציל את המדינה מאבדון ?
על הניסיון של דיין להכשיל את צה"ל במלחמת יום הכיפורים קיראו כאן:
http:
(המאמר מתוך הארץ יובא בשלמותו בתגובה חדשה)
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
|
|
- המשך |
|
חשדנית | 11/05/13 12:48 |
|
|
בליל יום הכיפורים, 6 באוקטובר, בין שישי לשבת, נדדה שנתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. היא חשה כי משהו איום מתרגש ובא. לפנות ערב הצטרפה לסעודה המפסקת שערכו בנה הצ'לן מנחם מאיר ורעייתו איה. בני הזוג וילדיהם התגוררו בדירה ברחוב הברון מוריץ הירש ברמת אביב, הצמודה לדירתה של גולדה מאיר. מאיר הכירה את מרבית הידידים שהתאספו בדירתו, מספר בנה, אך מצב רוחה היה עכור. היא היתה מוטרדת ועזבה מוקדם מהרגיל. "הייתי דרוכת מנוחה מאוד ולא היה לי תיאבון בכלל. ביקשתי סליחה והלכתי לישון אבל להירדם לא יכולתי... שעות על שעות שכבתי ערה ולא יכולתי להירדם... לבסוף ודאי התנמנמתי", כתבה בספרה האוטוביוגרפי "חיי".
גולדה מאיר סבלה מחלום בלהות ששב והטריד אותה בלילות. טפח ממנו חשפה שלא ברצונה ברב-שיח במועדון צוותא. האירוע התקיים בעיצומה של מלחמת ההתשה, לציון יום השנה השלישי למלחמת ששת הימים. עמוס עוז התריס נגדה: "על מה את חולמת?" מאיר השיבה בזעם: "אין לי זמן לחלום. אני לא ישנה כי הטלפון מצלצל בלילה להודיע על נפגעים".
לאחר מותה כתב מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, את שסיפרה לו מאיר על הסיוט שמלווה אותה בלילות. "אתה זוכר חזן, אמרה לי גולדה, את השאלה ששאל אותי עמוס עוז? הופתעתי. ידעתי לאיזה חלומות הוא מתכוון. כי איזה בן אדם שראוי לשם בן אדם אינו חולם. אבל השאלה נראתה לי פוגעת. גימגמתי בתשובתי כי לא רציתי ולא יכולתי לספר לו על מה שאני חולמת.
"ועוד איך אני חולמת. אבל רק חלום בלהות אחד. לפתע כל הטלפונים בביתי מתחילים לצלצל והם רבים ומצויים בכל פינות הבית ואין סוף לצלצולים. אני יודעת מה פשר הצלצולים ואני פוחדת להרים את השפופרות הרבות. אני מתעוררת כולי מכוסה זיעה קרה. בבית שקט. אני נושמת לרווחה אך לא נרדמת עוד. אני יודעת שאם אירדם שוב יחזור אותו חלום. אני חוזרת וחושבת מתי ירפה החלום הזה ממני. אז אחזור לחלום את כל חלומות חיינו היפים".
בשבת, 6 באוקטובר, בשעה ארבע בבוקר, צילצל הטלפון בדירתה של ראש הממשלה. והסיוט של גולדה מאיר היה למציאות. על קו הטלפון היה מזכירה הצבאי, תת-אלוף ישראל ליאור. הוא אמר לה בקצרה: "התקבלה ידיעה שהמצרים והסורים יפתחו בהתקפה משולבת על ישראל בשעה מאוחרת אחר הצהריים".
בשבת בבוקר, 6 באוקטובר, לפני שיצאה מביתה, ביקשה גולדה מאיר ממזכירה הצבאי לזמן את הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ואת השרים משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי להתייצב בלשכתה לפני שבע בבוקר. הישיבה התאחרה. ובשעה שמונה בבוקר לערך הובאו להכרעתה שני עניינים ששר הביטחון והרמטכ"ל לא הסכימו עליהם: היקף גיוס המילואים והאם יש לצאת במכה מונעת.
הרמטכ"ל דרש לגייס 200 אלף איש. דיין, שעדיין התקשה להאמין כי מדובר במלחמה, הסכים לאשר גיוס חלקי של 30-20 אלף אנשי מילואים. "זאת ההצעה שלי", אמר דיין לגולדה, "אבל אני לא אתפטר אם תכריעי נגדי". ובלבה אמרה: "אלוהים אדירים, האם אני צריכה להכריע מי מהם צודק?" מאיר צידדה בעמדת הרמטכ"ל. "אמרתי שלי יש קנה מידה אחד בלבד: אם באמת תהיה מלחמה, הרי עלינו להיות במצב הטוב ביותר שבגדר האפשר. הגיוס צריך להיות כמו שהציע דדו".
הסוגיה אם להנחית מכה מונעת היתה מורכבת יותר. אלעזר טען כי הנחתת מכה מקדימה תחסוך הרבה חיים. דיין סבר שהסיכוי להצלחה, כשהצבא אינו מגויס, קלוש. גם ראש הממשלה סירבה. היא אמרה לאלעזר: "אף אחד מאתנו אינו יודע עכשיו מה יביא אתו העתיד, אבל תמיד קיימת האפשרות שנהיה זקוקים לעזרה, ואם נהלום ראשונים לא נקבל שום דבר מאף אחד".
כעבור שלוש שנים, ב-1976, כתבו שני חוקרים צעירים יהודים |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
|
|
- המשך |
|
חשדנית | 11/05/13 13:20 |
|
|
כעבור שלוש שנים, ב-1976, כתבו שני חוקרים צעירים יהודים, סטיוון רוזן ומרטין אינדיק, לימים שגריר ארצות הברית בישראל, מחקר - "הפיתוי של מהלומת נגד במלחמה החמישית של ישראל ומדינות ערב" - על המחיר ששילמה ישראל על הימנעותה ממהלומת מנע. אילו אישרה גולדה את מכת המנע המתוכננת, כתבו, רק נגד מערכי הטילים וחיל האוויר של סוריה - היה אפשר להרוס 90% מבסיסי הטילים בתוך שלוש עד שש שעות, במחיר של פחות מעשרה מטוסים ישראליים. "ברור שלכך היתה השפעה מכרעת על אבידות חיל האוויר מאוחר יותר, וכן - וזה משמעותי עוד יותר - על יעילותן של עשרת אלפי הגיחות להתקפות אוויר-קרקע, שבוצעו במשך המלחמה. האבידות הישראליות על הקרקע היו מצטמצמות, שחיקת הארטילריה הערבית, הטנקים ורכב קרבי משוריין של צבאות ערב היתה מואצת, והפגיעות בגשרים המצריים של התעלה היו יעילות יותר".
תוך כדי הדיון בלשכתה הגיע לשם שגריר ארה"ב, קנת קיטינג. ראש הממשלה פיזרה את הישיבה ודיווחה לקיטינג על המתקפה המצרית-הסורית המשולבת. מאוחר יותר היה בפיו שדר משר החוץ הנרי קיסינג'ר, שהזהיר את ממשלת ישראל לבל תפתח במלחמה.
בזיכרונותיה כתבה מאיר כי היא שלמה עם החלטתה. בזכות החלטה זו, טענה, הובטחה הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. אינדיק ורוזן מטילים בכך ספק. לדעתם, אילו היתה מהלומת מנע, היא לא היתה משפיעה על מדיניות הבית הלבן.
אבנר שלו, ראש לשכת הרמטכ"ל אז ולימים קצין חינוך ראשי, מצדיק את החלטתה של מאיר. "אני מניח שמתקפת מנע, כפי שדדו רצה, היתה משנה את התמונה. דדו רצה להפעיל את חיל האוויר, בעיקר מול הסורים. אבל כשדדו לוחץ על מתקפת מנע, ראש אמ"ן, האלוף זעירא, מעריך בשלב זה שלא תפרוץ מלחמה ודיין מושפע ממנו. בשלב זה, כשאין ביטחון שפורצת מלחמה, תמיכה ברמטכ"ל נגד דיין וזעירא אינה דבר של מה בכך. וזו החלטה של אדם אחד. וצריך לזכור, לציבור אין שמץ של מושג מהאירועים. הוא לא מוכן פסיכולוגית למלחמה".
ההיסטוריון הצבאי, הד"ר מאיר פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע. פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים".
בדיעבד, צה"ל לא היה יכול לפתוח במהלומת מנע. הדיון בממשלה התקיים בשעות הצהריים, כשההערכה היתה כי המתקפה המצרית-הסורית תתחיל ב-18:00, והיה עדיין זמן להכנות הנדרשות לחיל האוויר. אולם בעיצומו של הדיון, ב-13:55, נכנס המזכיר הצבאי ליאור לחדר הישיבות של הממשלה והודיע כי המלחמה פרצה. מיד נשמעה בכל רחבי המדינה יללת צופרי האזעקה. מטוסי קרב מצריים וסוריים החלו לתקוף את מעוזי צה"ל ואת מערכי הטנקים. במקביל החלו לנוע כוחות חי"ר ושריון גדולים של צבאות סוריה ומצרים.
בשבועות שקדמו למלחמה, ערב הבחירות לכנסת (שנועדו ל-30 באוקטובר ונדחו), נמנעה מאיר מלשתף את מליאת הממשלה בידיעות על ריכוזי כוחות מצריים וסוריים. ועדת אגרנט קבעה כי "מן הנכון היה שראש הממשלה תמסור אינפורמציה על המצב בגבולות בישיבת הממשלה שלא מן המניין שהתקיימה ביום חמישי 4 באוקטובר... וכן לא היתה צריכה לחוס על טר |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
|
|
- המשך |
|
חשדנית | 11/05/13 13:27 |
|
|
באוקטובר... וכן לא היתה צריכה לחוס על טרחתם של שרים שלא היו ביום שישי 5 באוקטובר, בגלל ערב יום הכיפורים".
שיתוף כל חברי הממשלה במידע בעוד מועד היה מגביר את הסיכוי לשבור את התפישה של סבירות נמוכה, לפתוח במאמצים דיפלומטיים ולהעביר לציבור הישראלי ולעולם כולו מסרים על ההיערכות המאיימת של צבאות מצרים וסוריה.
לו קידר: היא לא האמינה לחוסיין
אילו הוזמן מלך ירדן להעיד בוועדת אגרנט
ב-25 בספטמבר, 12 יום לפני פרוץ המלחמה, פגשה גולדה מאיר את המלך חוסיין. חוסיין ביקש להיפגש אתה בדחיפות והזהיר אותה שקיפאון מדיני יוביל למלחמה. הוא אמר לה כי פני מצרים וסוריה למלחמה. גם כיום, 30 שנה לאחר הפגישה, חלוקות הדעות על טיב ההתרעה שמסר. אם למאיר היה מקור, שסיפק לה מידע ראשוני על ההתקפה המצרית-הסורית המשולבת, מידע שחלקה עם שר הביטחון - הרי לדרג המדיני אחריות למחדל המודיעיני, שאינה נופלת מזו שהטילה ועדת אגרנט על כתפי ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. כך טוען זעירא.
בפגישה שהתקיימה בחדר האירוח של מתקן המוסד בפי גלילות נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולו קידר, מזכירתה של מאיר. השיחה צולמה במעגל טלוויזיה סגור והוקרנה על מסך בחדר סמוך, שם היו המזכיר הצבאי ישראל ליאור וקצינים אחדים.
בחצות הלילה דיווחה גולדה מאיר לדיין על תוכן שיחתה עם חוסיין. שר הביטחון לא התרגש. מאיר לא היתה בטוחה במידת חשיבות המידע שמסר לה המלך. היא סיפרה לדיין שלמחרת, יום רביעי, היא אמורה לצאת לפגישות באירופה ושאלה לדעתו אם עליה לבטל את נסיעתה. דיין אמר לה כי בדברי המלך אין כל חדש ושאין שום סיבה שתשנה את תוכניותיה.
לו קידר יצאה מהשיחה בתחושה כבדה. "אחרי הדברים שאמר חוסיין, היה לי הרושם שצריכים להתכונן למלחמה, זה מה שחשבתי... כי לי היה הרושם... שהוא לא יודע את הכל על העסק, אבל שהוא יודע מספיק בשביל לדעת שתהיה מלחמה... מתוך השיחה הבנתי שיש שיתוף פעולה בין סוריה למצרים, באותו הזמן הם יתקיפו... אבל זה לא עשה שום רושם על גולדה. גולדה לא האמינה לחוסיין. מפני שאחר כך, כאשר חזרנו לירושלים... אמרתי לה: אני מבינה שהנסיעה לשטרסבורג לא תתקיים והיא שאלה: מדוע לא? ואז אמרתי לעצמי, או שהיא לא מבינה כלום או שאני לא מבינה כלום".
את השיחה עם לו קידר קיים גיא גברא, במסגרת עבודת מאסטר שהכין לפני כשלוש שנים. גברא, קצין באמ"ן, ער לסתירה שיש בין רשמיה של קידר לבין אלה שמופיעים בספרו של איתן הבר "היום תפרוץ מלחמה", המבוססים על זיכרונות המזכיר הצבאי ליאור. גברא: "נראה כי דווקא חוסר התמצאותה (של קידר) בנבכי הקונצפציה הוא שהביא אותה להבין את דברי המלך כפשוטם - דהיינו כהתרעה מפני מתקפה מצרית-סורית משותפת".
קידר לא היתה היחידה בתחושתה. לצד ליאור ישב סא"ל זוסיה (זיזי) קניאזר, ראש ענף ירדן במחלקת המחקר באמ"ן. "בתום הפגישה", סיפר קניאזר לגברא, "טילפנתי לראש מחלקת המחקר תא"ל אריה שלו ואמרתי לו: 'תשמע אריה. שורה תחתונה מהפגישה. מלחמה! סוריה ומצרים עומדות לתקוף את ישראל, פרטים אמסור לך מחר בבוקר'".
גברא קובע בעבודתו כי חוסיין אכן התריע מפני מתקפה סורית ברמת הגולן. וההיגיון שנגזר מכך הוא, כפי שהבין קניאזר, שמדובר במתקפה מצרית-סורית משולבת. אולם המידע שנמסר לגולדה מאיר אינו מנקה את זעירא מהאחריות למחדל. שכן הוא קיבל את כל המידע על הפגישה והוא זה שביטל את חשיבות המסר של חוסיין. המפתיע הוא שגולדה מאיר הסמכותית העדיפה לקבל פרשנות שלא תאמה את תחושתה. לפני כעשור ציטט זאב שיף ב"הא |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
|
|
- המשך |
|
חשדנית | 11/05/13 15:05 |
|
|
לפני כעשור ציטט זאב שיף ב"הארץ" מקור ירדני בכיר, ראש ממשלה לשעבר, שאמר: "אילו הוזמן המלך חוסיין להעיד לפני ועדת אגרנט שלכם, היתה עדותו הופכת את המסקנות על פיהן".
דברים דומים אמר חוסיין בפגישה עם יצחק רבין באוגוסט 1974, פחות משנה לאחר המלחמה. בפגישה, מספר דניאל בלוך, בעבר הכתב המדיני של "דבר", הביע חוסיין צער על פרישת מאיר ודיין ואמר שאינו מבין מדוע לא שעו לאזהרתו. "למזלם", הוסיף חוסיין, "לא הזמינו אותי להעיד בוועדת אגרנט".
אין זו הפרשנות היחידה לתוכן הפגישה. הפרופ' אבי שליים מאוניברסיטת אוקספורד נפגש עם המלך חוסיין כשנתיים לפני מותו. חוסיין הכחיש שידע על המלחמה הממשמשת ובאה.
מנהיגה צבאית
"היא היתה אסון מדיני, אבל לא יכולתי להאמין למקרא החומר - גולדה התנהגה במלחמה כמנהיג צבאי מצליח, נבון, שקט בניהול המלחמה. וכל זה כאשר דיין עשה במכנסיים", אומר אלוף-משנה במילואים הד"ר מאיר פעיל.
עם פרוץ המלחמה בנתה גולדה קבינט מלחמה שפעל עד ליום האחרון של המלחמה ועמו נמנה הדרג האזרחי: גולדה, דיין, אלון, גלילי ובר-לב. בדרג הצבאי היו הרמטכ"ל אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד, ראש אמ"ן זעירא וראש המוסד צבי זמיר. פעיל: "העשירייה הזאת ישבו כמעט כל יום. קראתי את כל הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו. ולמדתי לכבד את גולדה".
גולדה מאיר אחראית לשורה של החלטות. חלק לא מבוטל מהן התקבלו לאחר שנאלצה להכריע בין עמדת הרמטכ"ל לבין עמדת דיין או בין עמדת אלעזר לבין סגנו טל. "בוויכוחים בין דדו לדיין, למזלי, תמכתי תמיד בדדו", כותבת מאיר בספרה.
ההחלטה הראשונה שקיבל הקבינט היתה לקבוע סדר עדיפות שלפיו יש לרכז מאמץ עיקרי קודם כל ברמת הגולן, כדי לבלום את הצבא הסורי ולמנוע ממנו להגיע לכנרת. במסגרת זו אישרה גולדה מאיר את העלאת האוגדה שהגנה על מרכז המדינה וירושלים, בפיקודו של מוסה פלד, לרמת הגולן. אוגדת פלד חוללה את המפנה והסורים נהדפו לעבר הקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה בגולן מאז 67').
השאלה שהוצגה לפני גולדה מאיר היתה אם להעביר בשלב זה כוחות מרמת הגולן לסיני. ראש הממשלה קיבלה את הצעת הרמטכ"ל לדחות את התקיפה בסיני, לנצל את ההצלחה ברמת הגולן ולקדם את כוחות השריון מזרחה, כדי להכניס את הבירה הסורית לטווח הארטילריה הישראלית. צה"ל רצה להגיע לטווח של 20 ק"מ, אך נבלם על ידי הסורים בעזרת כוחות סיוע עיראקי וירדני. צה"ל נבלם במרחק 50-40 ק"מ מדמשק.
על ההחלטה למנות את בר-לב למפקד החזית בדרום כשהתברר שמפקד פיקוד הדרום, האלוף שמואל גורודיש, אינו מסוגל להשתלט על שלושת מפקדי האוגדות שבפיקודו, אומר פעיל: "המינוי, באישורה של גולדה, היה החלטה מצוינת". בספרה היא כותבת: "יש לבר-לב צורת דיבור אטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: 'גולדה יהיה בסדר. אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם', ידעתי שהגלגל התהפך".
מאיר החליטה, בניגוד לעמדתו של דיין, לאשר את צליחת התעלה. וההחלטה שהביאה לסיום המלחמה היתה, בניגוד לכמה הצעות, לכתר את הארמיה השלישית בלבד ולא את שתי הארמיות.
אורי אבנרי שותף לדעתו של פעיל על מנהיגותה של גולדה מאיר במלחמה: "דיין התמוטט. הגנרלים התחילו לזלזל בו. היה לגולדה קל, כי לצדה עמד רמטכ"ל שהביטחון המוחלט שלו ואמירתו שאנחנו ננצח נתנו לה הרבה כוח. והיה גם בר-לב שהיא סמכה עליו. ולכן היא עמדה יפה במלחמה. אבל היא היתה אסון אמיתי. אני מאשים אותה באחריות למותם של 2,600 חיילים. זו היתה מלחמה מיותרת, מלחמה שלא הביאה טובה למדינת ישראל".
הת |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
|
|
- המשך |
|
חשדנית | 11/05/13 15:18 |
|
|
התנאי של דיין
עם סיום המלחמה והתגברות הלחץ הציבורי להתפטרות הממשלה ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית קיימה גולדה שיחה בעניין זה עם דיין. השיחה בלשכתה נערכה בנוכחות שולמית (מיטקה) יפה, הקצרנית האישית של ראשי ממשלות ישראל מאז דוד בן גוריון ועד בנימין נתניהו. מאיר אמרה: "לא יהיה מנוס מהקמת ועדת חקירה". דיין הירהר לרגע ואמר: "אני מסכים, אבל בתנאי אחד. אני רוצה שחיים לסקוב יהיה בפנים".
הרמטכ"לים לשעבר לסקוב ויגאל ידין היו אנשי הצבא בוועדת אגרנט. הם גם היו החברים הדומיננטיים ביותר בוועדה. הם, על פי ההערכה, היו אחראים להפרדה שנעשתה בוועדה בין אחריות הדרג הצבאי למחדל ובין הדרג המדיני.
את הסוד הזה שמרה עמה מיטקה יפה כל השנים. לפני כשנתיים, בטיול שהשתתפה בו גם תלמה אלעזר, אלמנתו של דוד אלעזר, נשברה יפה, שמתה בשנה האחרונה, וסיפרה לה על השיחה החסויה.
גולדה מאיר והפצצה
"ביום שני 8, באוקטובר, ניצבה הנהגת המדינה לפני המשבר החמור ביותר בתולדותיה. שעות ספורות לפני מתקפת הנגד של אוגדת ברן, הורה הקבינט לחמש את כלי הנשק הגרעיניים של ישראל ולטווח אותם על מטרותיהם למקרה של התמוטטות מוחלטת" - כך כותב סימור הרש בספרו "ברירת שמשון" על התוכנית הגרעינית של ישראל.
על פי הרש, עם פרוץ המלחמה היו בידי ישראל 25 פצצות גרעיניות. הוא מצטט בספרו פקיד בכיר שהיה בלשכתה של ראש הממשלה באותו לילה. "הפקיד תיאר את הפחד שאפף את צוות העוזרים של ראש הממשלה כשנודע על ההחלטה לחמש את הנשק הגרעיני. בחלק מהזמן היה נדמה שסוף העולם מתקרב. אלה מאתנו שחיו בזמן השואה ידעו דבר אחד: לעולם לא עוד".
הפרופ' אבנר כהן, מרצה בכיר באוניברסיטת מרילנד בארה"ב ומחבר הספר "ישראל והפצצה" המתאר את תהליך בנייתו של המיזם הגרעיני הישראלי, אומר כי גולדה מאיר הותירה אחריה מורשת גורלית וקריטית. היה עליה להיאבק עם הדילמה של מימוש הפוטנציאל הגרעיני, וזה היה ביום ראשון, כאשר 70% מרמת הגולן היו בשליטה של הצבא הסורי. כהן: "גולדה מאיר היתה אחת מקומץ מנהיגים עולמיים - ואולי למעשה מדובר בשניים בלבד, היא והנשיא ג'ון קנדי במשבר קובה - שהבינו וחיזקו את עוצמת הטאבו הגרעיני. כלומר, היא הבינה שאי אפשר להתייחס למיזם הגרעיני כאל עוד מערכת, ושלעולם לא ייעשה בו שימוש מתוך כעס, חוץ מהמצב הקיצוני של 'המוצא האחרון'. החלטות על השימוש בו שייכות באופן בלעדי וישיר לתחום האחריות של המנהיג הלאומי העליון ולא של ההנהגה הצבאית".
רציתי להתאבד
"ביום השני למלחמה אני החלטתי להתאבד", התוודתה גולדה מאיר שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים בשיחה שקיימה עם תא"ל אבנר שלו, שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר. שלו נפגש אתה יחד עם רחבעם זאבי; השניים ביקשו ממנה לבוא ליום השלושים למותו של אלעזר.
אלו הנסיבות שהביאו אותה למחשבה על התאבדות. ביום ראשון 7 באוקטובר, בשעה 15:00, דיווח לה שר הביטחון על המצב בחזיתות. הוא אמר לה כי טעה בכל. שנשקפת למדינה שואה. יחסי הכוחות מוטים משמעותית לטובת מצרים וסוריה. וצה"ל לא יוכל להגיב. דיין הציע לגולדה להחליט על נסיגה עמוקה ברמת הגולן, לוותר על תעלת סואץ ולהתייצב בקו המצרים (מצרי המיתלה והגידי). לזאבי אמר דיין כי "בין תל אביב לאבו עגילה (שבסיני) אין אפילו טנק אחד וזה עלול להיות חורבן בית שלישי". בספרה השמיטה גולדה את הקטע שלמעלה אך הוסיפה את הדברים הבאים בשיחתם. "ביום ראשון נכנס דיין ללשכתי. הוא סגר את הדלת ועמד מולי. את רוצה שאתפטר? שאל. אמרתי לו - ומעולם לא התחרטתי על כך - שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטח |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
|
|
- המשך |
|
חשדנית | 11/05/13 15:29 |
|
|
אמרתי לו - ומעולם לא התחרטתי על כך - שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון".
בספרו "אבני דרך" כותב דיין: "ראש הממשלה והשרים היו מזועזעים מדברי. ניכר בהם שלא שיכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי. אבד לי ביטחוני ולכן אין הערכתי נכונה. היא פסימית מדי".
גולדה שמרה על קור רוחה. בערב ביקשה מהרמטכ"ל שיבוא ללשכתה. היא סיפרה לו על הדיווח של דיין וביקשה לשמוע את חוות דעתו. אלעזר אישר כי המצב קשה והסכנה גדולה, אך לפני שתתקבל החלטה על נסיגה הוא מבקש לבדוק את המצב בשטח. אז המליץ אלעזר לשלוח את חיים בר-לב לחזית הצפון.
מאיר בשיחה עם שלו וזאבי: "אז אמרתי לעצמי שאם דיין צודק בהערכת המצב שלו ולא דדו, אז אני יודעת בדיוק מה אני עושה. אני מתאבדת. אבל כמו שאתם יודעים, דדו צדק". גולדה הפליגה בשבחיו של דדו ושיבחה את הדרך שבה ניהל את המלחמה והוסיפה: "שתדעו לכם, דדו הציל את עם ישראל".
שלו: "אז למה לא אמרת את זה לוועדת אגרנט שהחליטה להדיח אותו מתפקידו?"
גולדה: "יונגרמן, מה רצית? פרשה חדשה?"
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חשדנית |
|
|
אליקים העצני
התרגיל האמריקני הזה הוא יריקה אחת גדולה בפרצופה של הדמוקרטיה הישראלית. הליכוד הלך לבחירות עם חוקה השוללת מדינה פלשתינית, והיא תקפה עד היום. קווי היסוד של הממשלה אינם מזכירים "שתי מדינות". מי שלמרות זאת שותק עכשיו את שתיקת הכבשים, ישלם את המחיר
|
|
|
|
|
|
איציק וולף
הפיזיקאי הנודע נכנע ללחצי ארגונים פרו-פלשתינים והודיע על החרמת ועידת הנשיא בירושלים יו"ר הוועידה: החלטה מקוממת ושגויה
|
|
|
|
|
|
עידן יוסף
בחגיגת יום שחרור ירושלים בישיבת מרכז הרב יצא בנט נגד "המחלקים הסמויים", שלדבריו עלולים להביא למסירת העיר העתיקה והר-הבית לערבים
|
|
|
|
|
|
עידן יוסף
כך טוענת תנועת גוש שלום, וקוראת לה לבטל את הופעתה במסגרת חגיגות יום איחוד ירושלים
|
|
|
|
|
|
עידן יוסף
ראש הממשלה אינו חותם על אישור לבניית מאות יחידות דיור הודיע על כך לשר השיכון אריאל ההקפאה עלולה לפגוע בתמיכת הבית היהודי בתקציב
|
|
|