חג השבועות יוצא דופן מבין שני הרגלים פסח וסוכות, שכן התורה לא קבעה לו משמעות היסטורית לאומית הקשורה לתקופת יציאת מצרים. בזיכרון הדורות ניתנה לו משמעות שונה ונודע בכינוי "זמן מתן תורתנו". התורה לא ציינה באופן ברור את תאריך מתן התורה כשם שלא קבעה את תאריכו של חג השבועות. בתורה נאמר רק שמתן תורה היה "בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים" [שמות י"ט, א'], ללא ציון התאריך המדויק בחודש השלישי.
בשבעת השבועות שבין פסח לחג מתן תורה מכינים אנו את עצמנו לקראת קבלתה של התורה מדי יום ביומו בימי הספירה. גדולתה של הספירה המחברת בין ימי הפסח לשבועות בטהרתם וקדושתם של עם ישראל ברום המעלה להכשירם לקבלה ביום גדול ונשגב זה. הספירה החל מהיום הראשון אף היא ללא ציון תאריך מדויק כפי הנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" [ויקרא כ"ג, ט"ו].
ידועה השאלה שנשאלה על-ידי הפרשנים - הקב"ה ציוונו לזכור את יציאת מצרים בכל יום בבוקר ובערב, בשבת באמירת הקידוש נאמר "זכר ליציאת מצרים", בחג הפסח בעריכת הסדר ההסבה, אכילת המצה והמרור וכולי, הכל "זכר ליציאת מצרים". אם כן, יציאת מצרים תכליתה וייעודה היה להביא את עם ישראל למרגלות הר סיני להנחיל לו את התורה. אולם על אף הכל אין אף חג אחד שאנו מציינים באמירת הקידוש "זכר למתן תורה", אפילו בחג השבועות אומרים אנו בקידוש "מקרא קודש זכר ליציאת מצרים".
הר סיני היה פסגת ההתגלות האלוקית עלי אדמות וגילוי רצון הבורא ודרישתו מיצוריו לקבלת התורה ולכך אין שום אזכור בחג השבועות. יש המסבירים זאת שהמושג "זכר" נעשה רק לדבר שנגוז ואיננו ואנו מנסים להחיותו ולהיזכר בו. כאלה היו נסי יציאת מצרים התגלות חד-פעמית. לפיכך יש לעשות לה "זכר" שלא נשכח ונסיח דעתנו מהנס.
אולם התורה נובעת ומתחדשת בכל יום ויום בגוונים שונים של חידושים, שיעורים ופסיקות שאין צורך לעשות לה "זכר". לחיזוק הדברים נאמר בתורה שבמעמד הר סיני ניתנה התורה "בקול גדול שלא פסק" [דברים ה', י"ט ובתרגום]. פירושם של דברים שהמעמד לא הסתיים כלל וכל לומד תורה בכל אתר ואתר מתחבר למעמד נתינתה.
התורה שבכתב והתורה שבעל-פה
מעניין שכל נושא קבלת התורה ידוע לנו ממדרשי חז"ל ומדברי הראשונים המרבים לבאר את מהותם של הימים שבין פסח לשבועות ללא אזכור כלל בתורה. מדוע הסתירה התורה את קבלתה שהיא הנושא המרכזי של החג ולא נתנה לו פומבי? הייתכן שלא תהיה התייחסות לעניין שיא היותנו לעם בקבלת התורה?
אלא יש להסביר זאת שתורת עם ישראל מחולקת ל"תורה שבכתב" ול"תורה שבעל פה". "שבכתב" הם כל הכתובים המפורשים בכתבי הקודש בעשרים וארבעה ספרים. ספרי התורה "שבעל פה" הם כל הדרשות של חכמינו לאורך הדורות החל ממשה רבינו שבשמו מופיעות הלכות הנחשבות כ"הלכה למשה מסיני". משה למדן מפי הגבורה והעבירן הלאה לבני אהרון ולכל בני ישראל ובהמשך לתקופות הנביאים והמלכים כדוגמת עזרא ובית דינו ושלמה ובית דינו, ולאחריהם לתנאים והאמוראים הראשונים והאחרונים עד לימינו אלה.
על מנת שנוכל לקבל את הוראות התורה שבעל פה באותה מידה מחייבת של קבלת התורה שבכתב דרושה מידה גדולה של אמונה. אם נעיין בדפי הגמרא ובכל הספרות התורנית נמצא שיש בכתובים אלו מחלוקות רבות ואף לעתים קשות, וכמעט שאין לך דין או הלכה שלא נפסקו בניגוד לדעת מי מהרבנים.
מאידך גיסא ידועים דברי הגמרא במסכת שבת דף פ"ח. כי התורה נתקבלה במעמד הר סיני רק בגדר של "כפייה" - כפה עליהם הר כגיגית ומרצון התקבלה רק בימי אחשוורוש. נראה אולי שהכפייה הייתה במעמד הר סיני לקבלת התורה שבעל פה, כי תורה זו הבאה מן השמועה לא הסכימו בתחילה לקבל כמו את התורה שבכתב, סימוכין לכך ניתן ללמוד מדברי מדרש תנחומא על פרשת נח.
"לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית' ואמרו חז"ל: לא כתב הקב"ה בתורה 'למען הדברים האלה' ולא 'בעבור הדברים האלה' ולא 'בגלל הדברים', אלא 'על פי הדברים', וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו..."
נראה מכאן כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את חשיבותה העצומה של התורה שבעל פה ואת חיבורה המושלם לתורה שבכתב דווקא ביום חג מתן תורה, שנבין כי אין שום אפשרות לוותר או להתעלם מהחלק השני של תורתנו, התורה שבעל פה.
עברנו את חג הפסח, את יום העצמאות ואת יום שחרורה ואיחודה של ירושלים, ולפנינו חג השבועות, חג מתן תורה; אפשר בהחלט לראות בכך סימטריה בעלת משמעות. פסח ויום העצמאות מסמלים את גאולתנו הפיזית. יום ירושלים וחג מתן תורה מסמלים את קדושת הגאולה הרוחנית. לצד היציאה מעבדות לחרות, לצד הריבונות והעצמאות המדינית, צריכה ושואפת כל מדינה וכל חברה לקומה נוספת שיש בה רובד רוחני ותוכן אמוני.
