כולנו מכירים את המצב של "טוטל לוס", אובדן כללי של רכב כתוצאה מתאונת דרכים, שאחריה אי-אפשר או לא כדאי לתקן אותו והוא מושלך למגרש גרוטאות. המצב של מצרים כיום מזכיר מאוד את המצב של "טוטל לוס", אחרי סדרה ארוכה של תאונות וצרות שבאו עליה בשנתיים האחרונות, מאז שמובארכּ סולק אל כלוב הנאשמים. כל עוד היה הוא בשלטון, המדינה תפקדה, אומנם לא היטב, אבל שררה בה יציבות עריצה. אך מאז שסולק, שום דבר אינו פועל במדינה עצובה זו, שמספר תושביה מגיע כיום ל-90 מיליון, שהם 90 מיליון בעיות.
הבעיות החלו ב-11 בפברואר 2011, כשמובארכּ נאלץ להתפטר אחרי שההפגנות נגדו הפכו את כל הסדרים במדינה, והגנרל מוחמד חוסיין טנטאווי דרש ממנו להסתלק על-מנת להרגיע את הרחוב הגועש. טנטאווי נטל את רסן השלטון לחצי שנה, כדי לייצב את המערכת השלטונית ולהעבירה לדרג האזרחי. אך מה שקרה מאז הוא שהיציבות הדיקטטורית של מובארכּ התחלפה בתוהו ובוהו ציבורי בעל מאפיינים גוברים והולכים של אנרכיה, למרות שהשלטון נמצא בידי קבוצה שזכתה בו באופן דמוקרטי. נראה כי מצרים תתרום מונח חדש למדעי המדינה: "אנרכיה דמוקרטית" או "דמוקרטיה אנרכית".
למרות שבמצרים יש נשיא, צבא, משטרה ומערכת משפטית, נראה שכל מרכיבי השלטון הללו אינם פועלים כמערכת אחת, אלא כל אחת מתנהגת על-פי האג'נדה הפרטית שלה, כאילו שהיא נמצאת במדינה נפרדת. כך, למשל, הציבור בוחר פרלמנט ובית המשפט מפזר אותו; הנשיא מוציא צווים שלטוניים כתחליף לחוקי הפרלמנט ובית המשפט מבטל אותם; רוב הציבור בוחר נשיא, אך חלקים רבים של הציבור רוצים לסלקו; נבחר נשיא איסלאמיסט, אך הוא נאלץ לנהל את המדינה על-פי חוקים המנוגדים לשריעה; הבדווים בסיני הם אזרחי מצרים, אך מתנהגים כאילו שמדינתם היא האויב שלהם.
סוגרים עם ראשי השבטים
הקש האחרון שהועמס על גבו השבור של הגמל המצרי היה חטיפתם של שבעה חיילים בסיני על-ידי בדווים במטרה ללחוץ על השלטון לשחרר כמה מאנשיהם הנמצאים במעצר. החטיפה הציבה את נשיא מצרים
מוחמד מורסי בין הפטיש והסדן: ויתור שלו לבדווים בשחרורם של החיילים יתפרש, ובצדק, ככניעה של המדינה לקבוצת פושעים אלימה, שתעודד אותם, כמו גם קבוצות אחרות, לנקוט צעדים דומים בעתיד לשם השגת הישגים. מצב כזה, כשכל פורע חוק יכול להפעיל לחץ על השלטון במטרה להכניעו, משמעותו העדר מדינה. אולם יציאה למתקפה על הבדווים בכוח צבאי גדול מציבה בעיה לשלטון "האחים" המתיימר להיות דתי, ואיך יכול משטר כזה להביא להריגתם של מוסלמים? בנוסף, הבדווים משתפים פעולה עם חמאס, ומורסי חושש מהתעמולה של חמאס ויותר מכך - מ
האח הגדול של הארגון, אמיר קטר.
ב-22 במאי שוחררו שבעת החיילים בריאים ושלמים לאחר שנציגי הצבא נפגשו עם ראשי השבטים של ג'בל חלאל. אומנם יש להניח כי הבדווים הוזהרו שהצבא ינקוט יד קשה, אבל עצם העובדה שהשלטון נאלץ להפיס את דעתם של ראשי השבטים מעידה מיהו בעל הבית בסיני. לא התפרסם מה הובטח לראשי השבטים בתמורה לשחרור החיילים, אך הממשלה נאלצה שוב לשחק על-פי כללי המדבר, שכל מי שמבקש משהו, עליו לסגור עניינים עם ראשי השבטים. למאבק בין המדינה לבדווים יהיה סיבוב נוסף, שכן המדינה טרם שחררה את האסירים הבדווים שהואשמו בפעילות טרור, ושלמען שחרורם נחטפו שבעת החיילים.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהבדווים מאתגרים את שלטונו של מורסי: באוגוסט האחרון הם רצחו 16 חיילים, ובמהלך השנה האחרונה תקפו תחנות משטרה וסיורים של כוחות הביטחון המצריים, ופוצצו את צינור הגז שמצרים מתפרנסת ממנו.
חטיפת שבעת החיילים הייתה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של היעדר חוק וסדר בחצי-האי סיני, אך יש לה השלכות רבות על תפקוד המדינה שחורגות מן המתרחש בסיני ומשפיעות על הנעשה בכל מצרים. הצבא, שחיי חייליו נתונים בסכנה, אינו מעוניין לפתוח במלחמת חורמה נגד הבדווים, שכן במלחמה כזו החיילים נמצאים בעמדת נחיתות: אין לו כמעט מידע מודיעיני על מקומות המסתור הרבים הפזורים בהרים של חצי-האי. זאת, כיוון שקשה מאוד להחדיר סוכנים לתוך הקבוצות המשפחתיות והאידיאולוגיות הג'יהאדיסטיות הללו, והן כמעט שאינן מפעילות אמצעי תקשורת אלקטרוניים שניתן לאתרם ולהאזין להם. בשל תנאי הקרקע הקשים בהרי חצי-האי, הצבא אינו יכול להפעיל טנקים, אלא רק חיילי קומנדו רגליים שאין להם שום יתרון על הבדווים בני המדבר המכירים כל קפל קרקע, כל סלע, כל מערה וכל שיח.
אם יפרצו במועד כלשהו קרבות בסיני נגד הבדווים והג'יהאדיסטים, יידרש הצבא להסביר להורי החיילים שייהרגו על מה ולמה הם נהרגו, וכלל לא בטוח שהצבא אכן מעוניין להקריב את דם חייליו לביסוס שלטונם של "האחים המוסלמים" במדינה. יקשה מאוד על הצבא להתמודד עם הביקורת של הסלפים, שכבר היום טוענים כי הצבא הוא סוכן של מובארכּ השואף להחזירו מכלוב הנאשמים אל ארמון הנשיאים. ואם בעתיד, כשייחטפו חיילים פעם נוספת, והצבא לא יצליח לשחררם, לא קשה לתאר כיצד ייראה בעיני חייליו ובעיני אזרחי המדינה כשאלה יראו ביו-טיוב איך הבדווים הורגים בדם קר את חיילי הצבא הגדול ביותר במזרח התיכון וזה אינו יכול להושיעם.
כאוס רעיוני
פהמי הווידי, אחד הפובליציסטים הבולטים של מצרים המודרנית, טוען שלא רק חיילי מצרים נחטפו, אלא כל חצי-האי סיני נחטף על-ידי הבדווים ואולי גם המדינה כולה נחטפה בידי האנרכיסטים לסוגיהם השונים - מהבדווים חסרי הרסן ועד לסטודנטים חסרי העבודה, מהסלפים שאינם מאמינים בחוקי בני-אדם ועד לחילוניים שאינן רוצים לראות את אללה מנהל להם את החיים.
המעניין הוא שכל המצרים טוענים ללא הרף כי המהפכה נחטפה מהם: הצעירים חסרי המנוח, מפגיני כיכר-אלתחריר שהפילו את מובארכּ, בוכים על כך ש"האחים המוסלמים" חטפו מהם את המהפכה. "האחים המוסלמים" שזכו בבחירות מתלוננים על האחרים שהפסידו בבחירות כי הללו מנסים לחטוף מהם את המהפכה השלטונית שהם מנסים להנהיג אחרי שזכו בשלטון ביושר. רבים מאשימים את שרידי שלטונו של מובארכּ כי הם פועלים מאחורי הקלעים כדי לחטוף את המהפכה מידי האחרים, וכל המצרים משוכנעים כי המצב העגום וחסר התקווה שמצרים הגיעה אליו הוא תוצאה של קונספירציה של המערב והציונים הרוצים לחטוף את מצרים מהמצרים.
מורסי נתון בסבך של כוחות שכל אחד מושך אותו לכיוון שונה: חבריו אנשי "האחים המוסלמים" והציבור המזדהה איתם רוצים לראות מדינה בעלת אופי איסלאמי אבל לא קיצוני (כמו קיצוץ ידי גנבים) ביישום השריעה. הסלפים, הקנאים יותר לאללה ולמצוותיו, מאיימים על מורסי שיכריזו עליו כעל כופר אם ינהג באופן מנוגד לאיסלאם על-פי גישתם. הצבא דואג בראש ובראשונה לאינטרסים שלו ולא לאלה של המדינה והשלטון הנבחר, והרחוב מפוצל בין קבוצות אלימות בעלות מגמות מנוגדות: דתיות מול חילוניות, מסורתיות מול מודרניסטיות וחסידי מובארכּ נגד כל האחרים.
האם מורסי הוא פושע נמלט?
בתקופה האחרונה מתרבות הידיעות כי הנשיא מורסי אינו אלא פושע נמלט. העניין החל עם פרוץ ההפגנות ב-25 בינואר 2011, עת עצרה משטרת מצרים - עדיין תחת שלטון מובארכּ - מאות "אחים מוסלמים" וקבוצות אופוזיציה נוספות, והשליכה אותם בבתי כלא באמצעות צווי מעצר שהוצאו על-פי חוק החירום, שהיה אז עדיין בתוקף. מורסי היה אז בין העצורים, והוא שהה מספר ימים בכלא ואדי נטרון. ב-29 בינואר, עם גבור ההפגנות והעברת שוטרים ושומרים מבתי הכלא לרחובות, ניצלו חברי העצורים - ובהם אנשי חמאס ובדווים מסיני - את השמירה הרופפת, פרצו בכוח לבתי הכלא ושחררו כמעט 3,000 אסירים ועצירים, כולל אנשי חיזבאללה ואל-קאעידה. איש מאלה לא התייצב עד היום בפני השלטונות, וכולם נחשבים כנמלטים ממאסר וממעצר. מורסי - כך מתברר - הוא אחד מהם, ועכשיו מתחילה התסבוכת המשפטית בעניינו, שכן כפושע נמלט, אינו יכול להיות אפילו מועמד לנשיאות, ודאי לא נשיא.
תומכי מורסי טוענים שאין כל מסמך המציין את שמו בין העצורים, אך היות שעובדתית הוא ורבים מעמיתיו היו במעצר, נשאלת השאלה מי העלים את המסמכים בעניינם. כלומר, מורסי מסובך אפוא גם בהעלמת מסמכים, ולא רק בבריחה ממעצר. תומכיו טוענים כי חוקי החירום שעל פיהם נעצרו הוא וחבריו בוטלו בהמשך, ולכן בדיעבד המעצר היה בלתי חוקי והוא לא נחשב כמפר חוק. מתנגדיו טוענים מנגד שכשהוא ברח, היה עדיין חוק החירום בתוקף, ולכן הוא עציר נמלט.
בינתיים הוגשה לבית המשפט תביעה לפטר את מורסי על-רקע זה ולהטיל עליו עונש, הן בשל היותו עציר נמלט שלא הסגיר את עצמו והן בשל סיועו לאחרים להימלט ממאסר. בעיה נוספת היא שחלק מהבורחים נהרגו במהלך הבריחה, ומי שסייע בבריחתם - כלומר מורסי - עלול למצוא את עצמו מואשם בשותפות בגרימת מוות. בנוסף, קיימת טענה שלבתי הכלא נגרמו עקב הפריצה נזקים פיזיים, ולכן מורסי אחראי גם לנזקים הגדולים הללו. האשמות אלו של בריחה, סיוע לבריחה, גרימת מוות וגרימת נזק לבית הכלא עלולות להביא את בית המשפט להטיל מאסר עולם על נשיא מצרים שנבחר באופן דמוקרטי... אם כך, איך הוא יכול לתפקד במצב זה?
המצב הכלכלי גם הוא מדורדר לחלוטין. התיירות - שבה מצאו רבים מאזרחי מצרים את פרנסתם עד פרוץ המהומות ב-25 בינואר 2011 - נעלמה כמעט לחלוטין. תאונת כדור פורח לפני מספר חודשים שבה נהרגו כמה תיירים הגבירה את התחושה בקרב תיירים פוטנציאליים כי בשלב זה כדאי לחפש מקום יציב יותר ובטוח יותר לבילוי חופשתם השנתית. מצרים נתפסת כחסרת עתיד כלכלי נראה לעין, ולכן השקעות חיצוניות במפעלי תעשיה שלה נעלמו כמעט לחלוטין. המדינה מתקשה לקבל הלוואות מגורמים זרים, הן בגלל המשבר הכלכלי הפוקד את אירופה וארה"ב והיעדר כסף פנוי ("עניי עירך קודמים"), והן היות שמצרים אינה מסוגלת להציג בטחונות להחזר ההלוואות גם אם יתקבלו.
מורסי מבקר בסעודיה ובקטר לעתים מזומנות כדי לקבץ נדבות שתאפשרנה לו לשמור את מחיר הלחם המסובסד באופן מוגזם, כדי למנוע מן ההמונים הרעבים לפרוץ לרחובות בשל אי-יכולתם לשלם מחיר ריאלי על כיכר הלחם הסטנדרטית, שלאורך השנים מאמיר מחירה, למרות שמשקלה הולך ופוחת.
יש ידיעות על כך שאירן הציעה למצרים סיוע כלכלי נדיב אם מורסי יסכים לאפשר לאירן לנהל את המסגדים המצריים שנבנו בימי השושלת הפאטמית השיעית, ששלטה במצרים לפני כאלף שנה. תנאי אירני זה נשמע הגיוני, אבל מורסי דחה אותו בשתי ידיים בגלל שתי סיבות: האחת, כי אינו רוצה לתת לאירן השיעית כל דריסת רגל בחיים הציבוריים במצרים שתאפשר לזו להעביר את המצרִים הסונים הרעבים אל השיעה תמורת חופן דולרים, והשנייה, כי בין המסגדים שנבנו בתקופה הפאטמית נמצא גם מסגד אלאזהר, המוסד העליון של האיסלאם הסוני.
באורח מוזר ממשיכים עדיין לתפקד במצרים פקידים רבים שמונו בימיו של מובארכּ, והם נשארים בתפקידיהם בזכות שוחד שהם משלמים לממונים עליהם ושאותו הם גובים מאזרחים הנזקקים לשירותיהם, כמו בימי מובארכּ. המצב הכלכלי הגרוע גורם לכך שכיום מסוכן לצאת לרחוב המצרי, הן ברגל והן ברכב. הולכי רגל נשדדים על-ידי קבוצות של רעבים המתנפלות על ההולך ברחוב אם נראה כי יש כסף בכיסו או אוכל בסלו. קבוצות אחרות מתנפלות על נהגים העומדים בפקק תנועה או ברמזור אדום (תופעה נדירה במצרים, שבה הרמזורים נחשבים כהמלצה בלבד), מוציאות בכוח את הנהג מהרכב ונמלטות ברכב כדי למכור אותו בכמה לירות ולרכוש בהן מעט אוכל.
המצב הכלכלי, הפוליטי והמשפטי משרה בציבור הרחב במצרים תחושה קשה של אכזבה גדולה מן המהפכה. כגודל התקוות והצפיות שהיו לפני שנתיים, כך עומק האכזבה והתסכול השוררים כיום. את מחיר המצב העגום משלמות החוליות החלשות בחברה: נשים, ילדים, חסרי הבית ודרי הרחוב הרבים ומיליוני הקופטים. השלטון טוען כי הקופטים הם כעשירית מהאוכלוסיה, אך הם טוענים כי מספרם לפחות כפול, והם מהווים כחמישית מהאזרחים. לשלטון זה יש אינטרס להציג תמונה מופחתת של שיעור הקופטים באוכלוסיה, כדי שלא יצטרך לתת להם את חלקם בשלטון המגיע להם על-פי שיעורם האמיתי.
לא עובר יום בלי ידיעות קשות על התאבדויות של אנשים שנואשו מן התקווה להביא פרנסה מכובדת לבני משפחתם והם מעדיפים את המוות על פני המבטים הרעבים של בני ביתם התלויים בהם.
מקרים רבים של התעללות בחסרי ישע מציפים את המרחב הציבורי ביתר שאת. גם רדיפת מיעוטים, שהיא חזיון נפוץ בעולם הערבי והמוסלמי, צוברת תאוצה בעיתות מצוקה, ומתרבים המקרים של התנכלויות, שבהן נוטלים חלק גם שוטרים, נגד הקופטים הנוצרים, בני הארץ המקוריים. מנזריהם נפרצים וכנסיותיהם נשרפות, בתיהם מותקפים וחנויותיהם נבזזות, בניהם מוכים ובנותיהם מושפלות. רבים מהקופטים איבדו את התקווה שמולדתם זו, שאוסלמה בכוח על-ידי הבדווים שפרצו אליה מחצי-האי ערב במאה השביעית וכפו על תושביה המקוריים החקלאים את דת המדבר, תסביר להם פנים.
נוכח מצבה של מצרים היום, נראה כי בנטילתם את השלטון בה, דומים "האחים המוסלמים" למי שהתאמץ ורכש רכב שהוא בעצם במצב של "טוטל לוס", ומנסה לנהוג אותו ואת נוסעיו כאילו שהוא יכול להגיע עמו למקום כלשהו, מלבד למזבלה - של ההיסטוריה.
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ (תהילים ב' ד').
