זה עשר שנים מתנהלת בעירק מלחמת אזרחים עדתית שיעית-סונית. ב-17.5.13 בוצעה שרשרת התקפות נגד יעדים סוניים, ובעקבותיה נערכו התקפות נגד יעדים שיעים, שהותירו 76 הרוגים ומאות פצועים. גם במרוצת השבוע האחרון נפלו יותר ממאתיים הרוגים ומאות פצועים בגלי הטרור שפקדו את עירק מצפון ועד דרום.
הסטטיסטיקה הרשמית נוקבת ב-100 אלף הרוגים בעירק מאז הפלישה האמריקנית אליה ב-2003 והפלת משטרו של
סדאם חוסיין. אך גורמים רדיקליים בעולם הערבי וגם שליטי אירן גורסים כי מספרם של ההרוגים מגיע למיליון. הם מפנים אצבע מאשימה כלפי ארצות-הברית, ובכך מנסים לטשטש את הסיבות האמיתיות למה שמתרחש. אלו נעוצות בתפקיד שממלא ראש ממשלת עירק נורי אלמאלכי השיעי הפועל כדי להפוך את עירק לגרורה אירנית. בזמן שלטונו של סדאם, מצא אלמאלכי מקלט באירן, כשעמד בראש תנועת "אלדעוה" השיעית הפרו-אירנית.
אלמאלכי אינו מקובל על כלל השיעים בעירק. הזרם של מוקתדא אלסאדר תוקף את אלמאלכי בשל מדיניות האפליה שהוא נוקט נגד הסונים. גם ראש המועצה האיסלאמית השיעית העליונה, עמאר אלחכים, תוקף את אלמאלכי על יחסו המפלה כלפי הסונים והכורדים אך גם על רודנותו המופלגת.
תוהו ובהו
למרות הטיעונים של טהרן ושל גרורותיה בעולם הערבי כי גל הטרור הפוקד את עירק הוא תוצאה של הנוכחות האמריקנית בה, יש עלייה מסחררת במעשי האלימות דווקא מאז יציאתם של האמריקנים משם לפני כשנה ומחצה. היעדים המותקפים הם בעיקר ריכוזי אוכלוסיה, שיירות של עולים לרגל, מקומות קדושים ומסגדים של שתי העדות. זאת בניגוד גמור לאמונת האיסלאם הקובעת כי "מי שנכנס למסגד הוא מובטח".
אירן מנצלת את רפיון המשטר ואת התוהו ובוהו השורר בעירק מאז נסיגת הצבא האמריקני ופועלת להגברת מעורבותה במדינה בעזרת אלמאלכי השיעי שהוא משרתה ויש לו מחוייבות כלפיה. אך אלמאלכי אינו מצליח לשלוט במחוז אלאנבר שבצפון מערב עירק ושמרבית אוכלוסייתו היא סונית. גם שליטתו בצפונה של עירק רופפת, שלא לדבר על מחוז הכורדים בצפון מזרחה של המדינה הנהנה מאוטונומיה ולרשותו עומד צבא מאומן - "בשמרכה" - המוכן לסכל כל ניסיון למעורבות של צבא עירק במחוז, בדיוק כפי שהיה בתקופת שלטונו של סדאם ושל קודמיו מאז שנות ה-20' של המאה הקודמת.
כיצד אפוא מסבירים עתה אותם גורמים רדיקליים כמו אל-קאעידה, אירגוני הג'יהאד העולמי ושליטי אירן - שהאשימו את ארה"ב במעשי הטרור ובליבוי הסכסוך העדתי העקוב מדם - נוכח גלי הטרור המתגברים בכל רחבי עירק דווקא אחרי יציאת האמריקנים ממנה? כיצד הם מסבירים את געגועיהם של העירקים לנוכחות האמריקנית בארצם?
הם כמובן ממלאים את פיהם מים ואינם טורחים להסביר דבר.
