קווים לדמותו של הפרטנר (ג')

שלי יחימוביץ' עלתה לרגל למוקטעה ברמאללה אל מחמוד עבאס, הוא אבו-מאזן, כמו אינספור פוליטיקאים ישראלים משמאל ומימין. בתחילת השנה הזאת, ב-4.1.13, בנאום חגיגי לרגל יום השנה לייסודו של הפת"ח שעבאס הוא מפקדו, נשבע עבאס ללכת בדרכם של המנהיגים שקדמו לו, ובראשם - המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני, שכידוע היה בעל בריתו של היטלר, נטל חלק בשואה והארכי-משמיד, הימלר, העניק לו דרגה של גנרל ב-ס.ס. האם הייתה יחימוביץ', האם היו כל האישים היהודים הישראלים האחרים, מנתניהו ודרומה, פוגשים, לוחצים יד, מקיימים יחסים, עם נשיא או ראש ממשלה כלשהוא בעולם, שנשבע פומבית ללכת בדרכו של מנהיג נאצי מבני עמו, למשל: גרמני - בדרכם של היטלר, הימלר או גרינג, צרפתי - בדרכם של פטן או לוואל, נורווגי - בדרכו של קוויזלינג? האם היה זה עולה על הדעת? הנה בידינו קנה מידה, למדוד בעזרתו, עד כמה השיפוט של כולנו מתעוות - כאשר הנאצי, הגזען, המרצח, הטרוריסט המשמש כדמות מופת - הוא ערבי פלשתיני. ולא מפריע ליחימוביץ' - כמו ליתר המנהיגים שלנו - שאותו אבו מאזן חנך רחוב ברמאללה להנצחת שמו של אבו-ג'יהאד, המוח והמפקד של כל מעשי הטבח הטרוריסטיים של הפת"ח מ-1965 ועד 1988. ולא רק בטרוריסטים ישנים, שמלפני אוסלו, מדובר. בשנה הקודמת, בקיץ, דקרו שני מחבלים ערבים חייל בחברון וקורבן הדקירה הספיק לפתוח באש, להרוג את הדוקר ולפצוע את חברו. אבו מאזן שלח למשפחת הטרוריסט ההרוג מברק תנחומים שמתוכו אני מצטט (כל החומר נלקח מן 'המבט על התקשורת הפלשתינית"): "נעצבתי מאוד על מות הקדושים של זכריה ג'מאל אבו- עראם, שנרצח ע'י צבא הכיבוש. נשמתו הטהורה עלתה לגובהי התהילה..." להלן גינה עבאס את הריגת הטרוריסט כ'פשע נתעב', חוליה בשרשרת של פשעים "שצבא הכיבוש מבצע נגד עמנו חסר ההגנה.. כדי להניאו מלהמשיך במאבקו הצודק לחרות ולהקמת מדינתנו העצמאית, עם ירושלים כבירתה." ישראלי מן השורה נותן לדברים הללו לחלוף ליד אוזניו כאלו היו מליצות ריקות, חסרות משמעות. לו האזין והפנים, היה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שבדברי ההלל והשבח האלה, ה'פרטנר' מצדיק - ובעצם גם מזמין - מעשי טרור כאמצעי ראוי לתהילה בדרך למדינה הפלשתינית. ממשלת ישראל לא מחתה על הדברים האלה ובתקשורת הישראלית הם לא הוזכרו כלל. הם נעלמו בתוך שלל הכרזות ממין זה, שהפכו לנורמה, כמוהם כמו החינוך לשנאת ישראל והיהודים בכל מוסדות הלימוד, כמו ההסתה ברדיו, בטלוויזיה ובמסגדים, וגם - ההפצה ההמונית שאין דומה לה בכל העולם - של 'מיין קמפף' וה'פרוטוקולים של זקני ציון'. כל זה, ביחד עם זיוף ההיסטוריה במגמה לגזול מן היהודים את זהותם ואת אישיותם הלאומית, עונה על השאלה ששאלנו בתחילת השיחות האלה: "עושים שלום עם אויבים" - עם איזה מין אויבים? אויבים שהשלימו, או אויבים רוויי שנאה שאיבתם מפעפעת כאן ועכשיו? דוגמה טרייה מביא 'המבט לתקשורת' ממאי 2013 מפיו של לא אחר מאשר ג'בריל רג'וב, ה-דרלינג של הממסד האזרחי והצבאי הישראלי בימי אוסלו העליזים, האיש שעל בסיס המילה שלו נמנע אהוד ברק מלהתיר לצבא לפרוץ את המצור על קבר יוסף ולהציל את חייו של מדחת יוסף, ז'ל. כל כך התייחסו אליו שוטי- השלום כאחד 'משלנו', שהדביקו לו את שם החיבה - 'גבריאל רגב'. לתשומת ליבם של השוטים האלה, אם יש בכלל משהו שיכול להוציא אותם מתוך הזיותיהם - הדברים שאמר רג'וב בטלוויזיה הלבנונית "אל-מיאדין" וגם פרסם בפייס-בוק שלו: שאלה: ...מדברים על החייאה מחדש של המו'מ, האם אתם תחזרו מחדש למשחק? רג'וב:..."אין חזרה למו'מ ללא...הקפאת כל הצעדים הישראלים החד-צדדיים - ירושלים, הגדר, ההתנחלויות ושחרור האסירים". שאלה: שמעתם סירוב מהישראלים? רג'וב: "לא משנה, שימי לב, עדיין אין לנו נשק גרעיני, אני נשבע שאם היה לנו נשק גרעיני, מהבוקר היינו משתמשים בו." ובכל זאת, משהו השתבש אצל רג'וב. עם מדינה פלשתינית על הקו הירוק או בקרבתו, הוא זקוק לפצצה אטומית?! מה זה אויב פעיל, עכשווי, אקטואלי, מדגים לנו אותו ג'בריל רג'וב בתפקידו כנשיא הוועד האולימפי הפלשתיני, נוסף על היותו סגן מזכיר הפת'ח. ישראל ביקשה לקיים דקת דומיה לזכר הספורטאים שלה שנרצחו במינכן ע'י אותו הפת'ח. רמאללה התנגדה, ורג'וב שלח איגרת שבה גינה את הבקשה הישראלית כ"פוליטיזציה של הספורט" וכינה את הסירוב לקיים את הדומיה - "ניצחון לחירות הספורט". בשופרות התעמולה של הרשות הפלשתינית כונה הטבח במינכן - "כוכב שנצץ באצטדיון הספורט במינכן". 'זה דודי וזה רעי', זה האויב שאיתו כל השמאל, עם נתניהו בראש, רוצה לקיים את ה'פסוק': "שלום עושים עם אויבים". כמה גדול בלבול המוחות וערפול השיפוט הבריא והשכל הישר, הראה לנו העיתונאי בן דרור ימיני במאמר במוספשבת של 'מעריב' מיום 10.5.13, תחת הכותרת 'יום הזעם'. ימיני מספר על אחד מהמט סאהין, צעיר הולנדי מוסלמי ממוצא טורקי, סטודנט לתואר שלישי, שראיין צעירים מקהילתו וקיבל תשובות של תמיכה בהיטלר ובהשמדת יהודים. הם גם האשימו את ישראל בזוועות מלחמה נגד ציבורי. בתגובה החל לקבל איומים והמצב נעשה כל כך רציני, עד שראש העיר בה התגורר, ארנהיים, הציע לו לעזוב את העיר, וכך עשה. מאז, הוא ומשפחתו נודדים ממקלט למקלט והוא נתון בסכנת חיים. ממקום מחבואו הוא פרסם הודעה, בה נאמר בין היתר: "המצב שלי הוא בושה לציוויליזציה האירופית...לאחר מה שקרה לי ..הבנתי את הבידוד ואת הכאב הנצחי של היהודים..." עד כאן דבריו של הצדיק הזה. אך מה יש לבן דרור ימיני לומר על זה, ימיני המצדד בעקירת המתנחלים מן היישובים ובינתיים להקפאה מיידית של ההתיישבות כדי 'להתניע' את המו'מ? ימיני אומר שאמנם סאהין (וחבר פרלמנט ממוצא מרוקני התומך בו ) - "הם ע ד י י ן במיעוט, אבל כדי שיהפכו לרוב צריך...לזכור ש...מה שאמרו אותם צעירים בראיון עם סאהין הוא מה ששנוא עלינו. אל נא נאמר זאת על אחרים. צריך להיאבק בגזענות, אבל לא ע'י גזענות." שלוש נקודות מאלפות: ראשית - הנה לפנינו דוגמה אחת מני רבות, איך הרעל הנאצי הנובע ממקור ערבי-פלשתיני מתפשט בכל העולם, ובעיקר באירופה. תחילה בין המוסלמים ואח'כ בין העמים המארחים אותם, הנגועים באנטישמיות מדורי דורות. נוכח זאת, השאננות בישראל כלפי ה-פן האנטישמי-נאצי שבלאומנות הפלשתינית, היא לא רק תמוהה, היא מסוכנת. שנית - בן דרור ימיני, שמאלן בהתייחסותו למפעל ההתנחלות, מגלה כאן עוד אורח חשיבה האופייני לשמאל: הוא לחפש בכל מחיר סימטריה בינינו לבינם. ספר לשמאלן על זוועות הטרור הערבי, והוא יזכיר לך, כקונטרה, את גולדשטיין. לא יועיל לך להשיב לו שאצלנו, בניגוד להם, גולדשטיין אינו נחשב גבור לאומי ולא קראו רחוב, כיכר, בית ספר או מועדון בשמו. כך, ימיני אינו יכול להשלים עם העובדה שהם ורק הם מפיצים עלילות דם עלינו, ולא להפך. הוא אינו יכול להתאפק מלהטיף גם לנו, כאלו נוהגים אנחנו כמותם. אולם, אילו עלילות דם מפיצים יהודים על ערבים? ובכלל, מול המתרחש בסוריה, מי צריך עלילות? שלישית - מהמט, הצדיק הטורקי, אומר ימיני, "עדיין" במיעוט, והדגש על ה"עדיין". ואני שואל: ה'עדיין' הזה, מניין לך? הלא מכלל 'עדיין' אתה שומע, שהרצחנות שלהם היא אך זמנית ובת חלוף. מה ש-עדיין קיים, חזקה עליו שעוד מעט לא יהיה. אבל מניין יודע זאת בן דרור ימיני? ואולי להפך, אולי התנועה היא בכיוון ההפוך, והם נעשים עם הזמן חשוכים ולא נאורים יותר, תאבי מלחמה יותר, ולא שוחרי שלום? העיוורון הפוליטי של המחבר מתגלה ב ת ו ך מאמרו, מיניה וביה. בחלק אחר של המאמר מספר ימיני על תוצאות של סקר שנערך בין מוסלמים בעולם. למשל: 70% במצרים תומכים בחוקי שריעה שכוללים הכאות וכריתת ידיים. 88% תומכים בהוצאה להורג של מוסלמי שהופך לכופר. על זה מעיר ימיני - בצדק:

"לא ההשפעה האמריקנית ולא האביב הערבי הובילו לעמדות שפויות יותר. א ו ל י ל ה י פ ך ...כיכר תחריר בלבלה את רוב פרשני המערב. היה נדמה שדור הפייסבוק הולך להוביל מהפכה ליברלית. ההמשך ידוע. כל מי שלא התבלבל מחלומות הפרשנים...היה יכול לשער שהכיוון יהיה הפ ו ך..." עינינו הרואות, שכל עוד במצרים עסקינן, ימיני אינו מתבלבל, שופט את המציאות בריאליזם וקור רוח. רק כשהוא מגיע אל העניין הפלשתיני, שם הוא לוקה באותו ליקוי מאורות שהוא כל כך מיטיב לתאר בדברו על הכשל של פרשני המערב. בן דרור ימיני הוא מן הפרשנים ההגונים ביותר, ודווקא משום כך הכשל שלו כל כך אופייני.יש הכרח בדיאגנוזה מדויקת של המחלה הזאת, מחלת ה'פילו-פלשתיניטיס', שנפוצה בקרב יהודים מסוימים. בלעדי זאת אין תקווה לריפוי.