הספר "...אבל אהבה" מבקש כתיבת ביקורת, כי יש בו שירים חיוורים, לא מחדשים המתפשרים על ביטויים פשטניים ומשומשים ולידם שירים מעניינים, מהנים, בעלי עלילה, משמחים בביטויים שיריים רעננים.
הויקיפדיה יודעת לספר, שהנער אסי דיין בן ה-15, פרסם בכתב העת "קשת" היוקרתי והוציא ספר שירים. אני מוצפת חיבה והתפעלות כלפי עלם החמודות הנסיכי. האם מבצר הניסיון של 40 שנות יצירה מגונן עליו בפני הרוחות הרעות של הרפתקת כתיבת שיר חדש? אבל כנראה שיר טוב הוא פסגה אותה יש לכבוש כל פעם מחדש ולגבור על מכשפות המילים המשומשות ודרקוני הביטויים השחוקים.
יש חשיבות לבחירת השיר הראשון בספר שירים. לכן אני קוראת בעיון את השיר "באת והלכת וזה נורא קצת" שכבר שפת שמו הדלה ואף עילגת מעוררת ביקורת. הייתה זאת פגישה חטופה ומקרית - אז למה לבסס עליה שיר? "ואת משאירה פה כה מעט / ... / אפילו את שמך לא אמרת". להשלמת המידע החסר הדובר נזקק למבטה של הבחורה על הפגישה. הוא כמעט לא מכיר אותה ובכל זאת מנסה לנחש את התרשמותה ואף בטוח בכך: "חדר עם אדם לא מוכר / קצת מוזר / הייאוש ששרר על פניו / כאילו הייתי הוריקן / שעבר בחדרו ונקה את הזמן מחייו". הכל קטן, לא חשוב, מינורי - ופתאום "הייתי הוריקן" - זה לא אמין. לקראת סוף השיר: "... ולא זכרנו דבר" אך כבר קראנו את זיכרונותיה של הבחורה שתופסים חמש שורות מרכזיות. השיר ללא התפתחות, לא ממוקד.
אסי, אתה התסריטאי הטוב, תכתוב לי עלילה מתפתלת-מסתבכת-כמעט נפתרת. והינה זה בא - מעבר לדף: "נערת ליווי קוראת שירה". השם הנהדר הזה הוא שיר בפני עצמו. הבית הראשון מרחיב את שורת הכותרת ומציג את כל מרכיבי הדרמה האנושית: גבר, אישה, מין, אהבה, שירה: "נערת ליווי קוראת שירה / לגבר זר שעומד מאחוריה / ורוצה לשמוע בעירום מלא / "מה זאת אהבה?".
לאורך השיר משובצים שמותיהם ושורותיהם של המשוררים הדגולים כותבי שלל השפות: ביאליק, זך, אבידן, יבטושנקו, מיאקובסקי, בודלר. שילובם במפגש המיני בוטה במידה הנכונה והולם את רוח השיר. השאלות אודות מהות האהבה ומחיר המין נישאות באוויר. נערת הליווי, אשר ההשוואה עם חנה רובינא עושה עמה חסד גדול, נותנת להן תשובה חלקית: "וכן... ולא! / היא לא יודעת / מה זאת אהבה!"
אני מדלגת מעל לתרגומים ומרפרפת דרך השירים האנוכיים הבכייניים הבינוניים (למעט אחד טוב במיוחד אליו עוד אחזור) ומגיעה למחזור "שירים לתמר" בהם נפרשת קשת רגשות פעילים טריים מגוונים לתמר האהובה אשר לשמה אצילות תנ"כית.
השיר "אבל אהבה" שנתן לספר את שמו הוא הכרזה מתפרצת, מקוטעת אך שוצפת. שפת השיר מדויקת וברורה, אך עם זאת מעניינת ומשמחת: "אבל עכשיו. אבל דחוף. אבל אותך / ... / אבל האהבה זה התירוץ הסופי / אבל האהבה זאת המסקנה היחידה / אבל האהבה זה אני איתך".
בשירים האחרים במחזור הזה בצד אימת הפרידה: "אני מתפרק פה, תמר / מאבד מלים שהיו, פעם שירים / שהייתי, פעם, פחות רסיסים" ישנם גם רגעי נחת רוח "אהבתי היחידה, הלא מפורסמת / את האושר שלי שנשמר במחתרת" ושורות שיר נעלות "ואני חולם אותך בתים בתים / רחובות משוררים / כבישים פעורים לצעקה".
ויש עוד שיא מובהק בספר הזה: שני שירים לאמא הנערצת שבשנות ה-90 שלה היא פעילה ונמרצת ועולה בכך על ילדה-תינוקה המגודל הצעיר ממנה ב-29 שנים. דברי ההערצה לובשים ביטוי שירי הגותי-קוסמי ייחודי: "... במרוץ היומי / אל חדוות התנועה ומאור הפנים / שבהם את זוללת חיים / שאפילו הנצח מרכין חיים / והזקנה מאבדת את שמה הרע". ואז באה הברכה והתודה האישיות: "מברך אותך לכל אריכות הימים / כי שלי הולכים ונכשלים / ואם לא את, לא הייתי עובר את השישים".
הספר מסתיים בשיר "הגיעה העת לסכם" - צפוי, שגרתי, רווי ניגודים מכלילים: "כל מה שהיה... כל מה שלא יתכן", אבל אני בוחרת לסיים את הרשימה בהתייחסותי לשיר מופלא: חשוף, ישיר, אומר את מה שנכון להגיד. זהו "לאבידן מהחנפן" שמתחיל בביקורת כנה על הכותבים והקוראים: "אבל כמשורר ותיק אני יודע / שאין כבר עניין מספיק לקורא או לקוראה / ולכן אוסיף / שאני חש בדידות נוראה" עד שמגיע לנושא הקנאה. וכן, זה נכון ואין מנוס - כל משורר מקנא במשוררים גדולים ממנו. ואז בזכות השיר ובהשראתו מחשבתי עושה עוד צעד - אחורה בזמן: משורר מקנא בעצמו כשהיה במיטבו, כשכתב את שירו הטוב דוגמת "נערת הליווי", "תמר", "אמו בת ה-", "לאבידן". הרגעים חולפים, אך לא נשכחים: השירים האלה מזכירים ומכאיבים.
